משא ומתן לפתרון קונפליקטים מרחף מעל הפרשה ומעל ההפטרה. 4 אירועים מז'ורים וכל אחד מביא איתו אסטרטגיה אחרת. כשעבד אברהם צריך לאתר עבורו אשה לבנו יצחק ויש עליו מגבלות ברורות הוא מעתיר על הכלה שצלחה את מבחן החסד את אמצעי הפיתוי "נֶ֣זֶם זָהָ֔ב בֶּ֖קַע מִשְׁקָל֑וֹ וּשְׁנֵ֤י צְמִידִים֙ עַל־יָדֶ֔יהָ עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מִשְׁקָלָֽם...". כשתגיע רבקה לבית אביה עושרו של החתן המיועד כבר יהלך לפניו. כעת רק נותר לחזק את הבחירה בתיאור מעצים של הכלה והחתן ובקביעה כי סמכות עליונה ודרך האמת הנחו אותו. מול עמדה כזו אין למשפחה אלא לחתום על ההסכמה: "וַיַּ֨עַן לָבָ֤ן וּבְתוּאֵל֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵיְהֹוָ֖ה יָצָ֣א הַדָּבָ֑ר לֹ֥א נוּכַ֛ל דַּבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ רַ֥ע אוֹ־טֽוֹב".
עו"ד אורי אגוז צילום: פרטי
פרשת השבוע פרשת חיי שרה
באסטרטגיה שונה נוקט אברהם בבואו לחלק את ירושתו: הכרזה ברורה מי מקבל מה, בלי לנהל דיון, וביכולתו לעשות כן כי הוא אינו תלוי באף אחד. אם תהיה פגיעה הוא לא מתחשב בה: "וַיִּתֵּ֧ן אַבְרָהָ֛ם אֶת־כׇּל־אֲשֶׁר־ל֖וֹ לְיִצְחָֽק׃ וְלִבְנֵ֤י הַפִּֽילַגְשִׁים֙ אֲשֶׁ֣ר לְאַבְרָהָ֔ם נָתַ֥ן אַבְרָהָ֖ם מַתָּנֹ֑ת וַֽיְשַׁלְּחֵ֞ם מֵעַ֨ל יִצְחָ֤ק בְּנוֹ֙ בְּעוֹדֶ֣נּוּ חַ֔י קֵ֖דְמָה אֶל־אֶ֥רֶץ קֶֽדֶם", הפרד ומשול ברור מעמדת כוח, בלי משא ומתן, מתוך החלטה.
אבל בשני האירועים הגדולים, אברהם וקניית מערת המכפלה, ודוד וההבטחה לשלמה, בשניהם אסטרטגיית המשא ומתן חושפת מורכבות מרתקת ואחרת.
אני מתחילה מהסוף. הסיפור על דוד המלך שנזקק לסוכנת יפה שתשכב בחיקו ותחמם אותו כי הבגדים המכסים לא מועילים, משל המדרש לבגדי המלכות ההולכת ומוסרת מעימו, הסעיר את הדמיון שלנו בתור ילדים. בשלב ההוא נעלמה מעינינו הצעירות הדרמה האמיתית של הסיפור. איך אף אחת מהנשים שסבבו את דוד המלך לא נמצאית שם לסייע לו בזקנתו ומנגד איך בעודו בחייו, בנו "אדֹנִיָּה בֶן-חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו". אותו אדניה שהכתוב מעלה עליו "וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ" ומדרש תנחומא נועץ בדיוק בכך את המרד שלו - בעוד שאת יצחק מייסר אביו אברהם כפי הנראה במעשה העקידה, הרי שאת אדניה וגם את אבשלום, מניח דוד לנפשם ולא כועס עליהם או מתעצב בגינם, ומשכך הם מורדים בו.
אדניה זובח צאן ובקר כחלק מההכתרה אבל לא מזמין את נתן הנביא ובניהו בן יהוידע ושמעי ורעי וגיבורי דוד כולם.
בהיווצרות קונפליקט יש תמיד אירוע ראשוני פיזי שהוא מכת הפתיחה – כאן זה אקט פומבי וכוחני שדוד כלל לא מודע לו. למה דווקא נתן הנביא שחזה לדוד שייענש בגין חטא בת שבע, הוא שמתקומם כעת כנגד ההכתרה? אם מגרדים קצת (קצת הרבה) בזמן פתרון קונפליקטים מתחת למעשה הפיזי אפשר כמעט תמיד לזהות ערכים שנפגעו. ערכים שנשענים על הצרכים העמוקים ביותר שלנו.
נתן, מי שהיה מקורב למלך והתייעצו בו נשאר מחוץ למעגל ההשפעה. הוא פגוע מאד. הצורך שלו בהערכה, בהכרה, בהשפעה נפגע. בניגוד לאקט הפיזי של המעשה, הערכים לא מוחשיים. הם נשענים על צרכים עמוקים שמשתנים מאחד לשני לפי כלל החוויות שצברנו. לא תמיד אנחנו בכלל מודעים להם ולהשפעה העצומה שלהם עלינו, כמו סלע ענק מתחת לפני המים. פגיעה בהם מסבה לנו כאב עצום. הם הבטן הרכה שלנו.
נתן הפגוע מציע לבת שבע שתאמר לדוד שנתן לה הבטחה בעבר ו:"עוֹדָ֛ךְ מְדַבֶּ֥רֶת שָׁ֖ם עִם־הַמֶּ֑לֶךְ וַאֲנִי֙ אָב֣וֹא אַחֲרַ֔יִךְ וּמִלֵּאתִ֖י אֶת־דְּבָרָֽיִךְ". אני אצטרף הוא אומר. יחזיר לעצמו את המעמד כיועץ וכמתווך בסכסוך. בת שבע מצידה מכוונת לערך נוסף שחשוב לדוד, הסמכות שלו: "עַתָּה הִנֵּה אֲדֹנִיָּה מָלָךְ וְעַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לֹא יָדָעְתָּ... ועֵינֵי כָל-יִשְׂרָאֵל עָלֶיךָ לְהַגִּיד לָהֶם מִי יֵשֵׁב עַל-כִּסֵּא אֲדֹנִי-הַמֶּלֶךְ אַחֲרָי" עיני כולם נשואות אליך, אתה המלך, ואתה לא ידעת. לוחצת לו בדיוק על הנקודה.
היא גם מוסיפה תיאורים מרתיעים על עתידה ועתיד שלמה כחוטאים. מזכירה לדוד באופן סמוי שכאשר לקח אותה מבעלה, אוריה החיתי, מ-37 גיבורי המלך דוד, שמוצאו המשפחתי מתחבר לפרשה כבן העם החיתי, דוד בגד בערכיו. מי שמחשיב עצמו כערכי, העלאת הצורך הזה במשא ומתן, יניע אותו להוכיח שהוא באמת ערכי. ואכן אלה לצד אלה משפיעים על דוד והוא נותן הבטחה ששלמה ימלוך אחריו.
ומההפטרה המסיימת, לאירוע הפותח.
אחרי שאיבד את שרה וספד לה וביכה אותה, נדרש אברהם לקוברה. לנהל משא ומתן כשאתה דחוק אל הקיר, מתיך מוטלים לפניך ואתה נזקק לחסדי הצד השני זו נקודת זינוק מאתגרת מאד והצד השני מודע לזה וינצל זאת. לרוב רואים את אברהם כמי שדאג לעניינים מראש בניגוד לדוד, אבל אני דווקא חושבת שהוא מגיע לרגע האחרון כשכבר אין לו ברירה. בניסיון להגיע עם בני חת לעמק השווה מניח אברהם בתחילה את מימדי הקירבה ביניהם: "גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי" אמנם גר ותושב אני אבל עמכם, פעמיים הוא חוזר. שווים אנחנו.
אבל בני חת לא מתפתים לקירבה וגם לא למצוקת הבעל האבל: נוכל לתת לך ממבחר קברינו בהיותך נשיא אלוהים אבל מבחינתנו: "שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ". אנחנו הרוב, אנחנו אדוני הארץ, אתה בתוכנו. מעשה חסד יהיה מעמדת עליונות.
אברהם יכול לחוש מושפל שעליו לנהל מו"מ על ארץ שהובטחה לו אבל הוא בוחר אחרת: "וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם הָאָרֶץ לִבְנֵי חֵת". להשתחוות כשדחו אותך ואז להגיש הצעה נוספת מצריך נשימה ארוכה. אבל לאברהם יש מטרה וערך ההכרה שלו בעצמו יציב דיו.
"עם הארץ". פעם ראשונה מתוך תשע מופיע הביטוי במקרא וכאן הוא מיוחס לבני עם אחר, בני חברון, החיתים, ובהמשך בבראשית מב', יהיו אלה המצרים בניגוד לבני יעקב, ובמדבר יד' הכנענים קרויים כך. אבל - פרעה יקרא לתושבים העברים "עם הארץ" (שמות ה') ובהמשך יופיע עם הארץ כתיאור לבני ישראל שנוגדים את המעמדות העליונים. כך בויקרא ד' באבחנה בין מקריבי קרבנות החטאת -הכוהן המשיח, כל עדת ישראל, הנשיא, ואז כל אחד מבני "עם הארץ", ובמלכים ב' כשעם הארץ יסייעו במרד כנגד עתליה, המלכה היחידה ששלטה אי פעם ביהודה שלא הייתה מבית דוד, יתפתח המושג ככינוי לגורם פוליטי, מוקד כוח, לפי החוקר יגאל בן-נון, שהשפיע על המלכת המלכים ביהודה.
ואכן שורת מלכים מומלכת בידי עם הארץ, וכאשר המלך עושה הרע בעיני השם מדרדרת מלכותו את העם עד לסוף שלטון ממלכת יהודה. לבסוף, ישאיר נבוכדנצר "רק את דלת עם-הארץ" בירושלים (מלכים ב כד') .
מכאן כבר תתפתח דמותו של עם הארץ ככינוי שמבחין בין מעמד הלמדנים והיודעים למעמד הבורים נטולי ההשכלה. חגי, ירמיהו ויחזקאל מבחינים בין עם הארץ לכהנים, הנשיאים וגם הנביאים.
בתקופת בית שני נאמר: "איזהו עם הארץ? - כל שאינו קורא קריאת שמע ערבית ושחרית - דברי רבי אליעזר; רבי יהושע אומר: כל שאינו מניח תפילין; בן עזאי אומר: כל שאין לו ציצית בבגדו; רבי נתן אומר: כל שאין מזוזה על פתחו; רבי נתן בר יוסף אומר: כל שיש לו בנים ואינו מגדלם לתלמוד תורה; אחרים אומרים: אפילו קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים - הרי זה עם הארץ.' אמר רב הונא: הלכה כאחרים." (תלמוד בבלי, מסכת ברכות דף מ"ז).
עם הארץ שמזלזל בחשיבות הידע וההעמקה, מתעלם מההלכה הפסוקה, מגיע למתיחות עצומה עם תלמידי החכמים: "גדולה שנאה ששונאים עמי הארץ לתלמיד חכם יותר משנאה ששונאים עכו"ם לישראל" (מסכת פסחים, מט)
ואפילו רבי עקיבא כשהיה הוא עם הארץ ייחל "מי ייתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור". ומבארים שם בלי כחל ושרק: שהכל נובע מקנאה. קנאה עזה מקנאים עמי הארצות בתלמידי החכמים. בסתר לבם היו רוצים את הידע שהיה להם. אך אין להם היכולת או הרצון להשקיע וללמוד ולהעמיק ומשכך הם יוצאים כנגד תלמידי החכמים ומבזים אותם.
כאן חוזר גם נושא המשא ומתן ורבי אליעזר אומר: "אילמלא אנו צריכין להם למשא ומתן היו הורגין אותנו". אצל עם הארץ אולי הערך הנצרך הוא הרצון בהערכה, במתן כבוד גם להם. כשהערך הזה נפגע, הם יצאו למלחמת חורמה.
אבל התלמוד לא מתלבט וקובע גדרות חמורים מאד. לא רק לא להינשא להם, אלא שורת דברים שאין לתת לעם הארץ לעסוק בהם כי יביאו כליה: " ששה דברים נאמרו בעמי הארץ: אין מוסרין להן עדות ואין מקבלין ממנו עדות; ואין מגלין להן סוד; אין ממנין אותן אפוטרופוס על היתומים; ואין ממנין אותן אפוטרופוס על קופה של צדקה; ואין מתלוין עמהן בדרך ויש אומרים אף אין מכריזין על אבידתו ותנא קמא זמנין דנפיק מיניה זרעא מעליא ואכיל ליה.
פרשת השבוע פרשת חיי שרה
ואברהם משתחווה. לא נכנס לעימות. מסמן את המערה שבה לפי חז"ל (עירובין נג ע"ב) נקברו קבורת אבות המין האנושי – אדם וחוה, ומבקש מבעל המקום, עפרון "בכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִי בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת קָבֶר". אברהם מרמז בעדינות לשדה אחזה, לא שדה מקנה. בתלמוד מעמדו נצחי ונכבד הרבה יותר.
אבל עפרון מביע את סירובו לפני כולם. בחינם יתן. בכסף לא. מעשה חסד במסווה מפגן כוח משפיל. אבל אברהם זקוק לפתרון ולכן שוב "וַיִּשְׁתַּחוּ אַבְרָהָם לִפְנֵי עַם הָאָרֶץ". בסבב האחרון יציע סכום כסף והפעם עפרון כטובי התגרנים בשוק "אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא" והחוזה נחתם. התחלנו ממתן חינם וסיימנו במחיר מעל גובה השוק אבל ההבטחה ששדה המקנה יהפוך אחוזת קבר מופיע בסוף "ויקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְאַבְרָהָם לַאֲחֻזַּת קָבֶר מֵאֵת בְּנֵי חֵת".
במשא ומתן סביב עמדות כולם צודקים וקשה להגיע להסכמות. אבל בשיח של צרכים וערכים, כשאינו מנוצל באופן מניפולטיבי, אפשר להגיע להסכמה רחבה מתוך הבנה שכל צד ייאלץ להתפשר על המאה אחוז שלו, ומכאן למצוא הסכם משמעותי שיענה על רוב הצרכים הסמויים.
אורי אגוז היא עו"ד ומגשרת, כותבת לתיאטרון ולטלוויזיה.