הפרשה נפתחת בפרידה משרה אימנו. אברהם אבינו בא לספוד לאשתו ולבכותה. למה אברהם קודם הספיד ואז בכה? במצבים רגילים קודם בא הבכי ואחר כך ההספדים. בגמרא (מועד קטן כז ב) כתוב שלשה ימים לבכי ושבעה להספד. אברהם בא מאזור באר שבע ועד שהגיע לחברון, בני ביתו כבר היו בשלב ההספדים. אברהם מצטרף אליהם ואחר כך "השלים" את הבכי. אפשר גם להסביר שההספד הוא חלק ציבורי של האבלות ואברהם כאיש ציבור מתחיל קודם במילוי תפקידו הציבורי ורק לאחר מכן, היה מקום לבכי שלו ולאובדן האישי.
פרשת חיי שרה: לא היה לה חיים קלים
הסבר אחר מציע כי הבכי היה חלק שולי מהאבלות. למרות שנסיבות מותה של שרה היו טראגיות היא נפטרה בשיבה טובה ולכן הדגש היה לספר על חייה. אבל ההסבר הזה תמוה כי בזמנים ההם אישה בת 127 לא נחשבה כל כך זקנה (אברהם חי עד גיל 175 שנה) ואף חלק מהמפרשים אכן כתבו שהיא נפטרה טרם זמנה. רש"י מסביר שהמוות של שרה בא בעקבות צער ואסון. "וְנִסְמְכָה מִיתַת שָׂרָה לַעֲקֵדַת יִצְחָק, לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, שֶׁנִּזְדַּמֵּן בְּנָהּ לִשְׁחִיטָה וְכִמְעַט שֶׁלֹּא נִשְׁחַט, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה". (רבי יהודה בן אלעזר, אחד מבעלי התוספות, על התורה, מסביר דווקא הפוך שהיא נפטרה מתוך שמחה שבנה נבחר לעקדה). כששרה שמעה על המשימה של אברהם בדרכו לעקידת בנו היחיד כבר נגמר לה הכוח. בלי לדעת מה קרה בסוף, פרחה נשמתה מרוב צער.
בימים אלו, אנו נחשפים להרבה גיבורים וגיבורות החזיתות השונות. לשרה לא היו חיים קלים ואפשר להצביע על מספר סיטואציות בהן היא ממש מייצגת דמות מלאת גבורה. פעמיים שרה הייתה בסכנה - כאשר פרעה לקח אותה במצרים וכאשר אבימלך לקח אותה בגרר. בשנים הרבות של היעדר ילדים, היא הרגישה את הצער האישי אבל גם דאגה לבעלה שהיה ללא נצר. כאשר שרה מנסה למצוא פיתרון ומציעה לאברהם את הגר במקומה, גם זה לא מביא לה מנוח וגורם לעוד יותר צער ומצוקה. שרה, שבטבעה היא גומלת חסדים ומכניסת אורחים, נאלצת לתבוע מאברהם לגרש את הגר, מה שהיה הצעד הנכון אבל בטוח היה קשה עבורה. כאשר היא התברכה ונכנסה להיריון, הלב שלה עדיין לא נח, היא מפחדת שלא יאמינו לה שהיא ילדה בזמן זקנותה. יש גבורה שהיא גלויה, שכולם רואים ומכירים. מסירות נפש פומבית שכל עובר אורח ברחוב מעריך. פעילות ציבורית שמתפרסמת ומוכרת, כל הסובבים מכירים במסירות הנפש של הגיבור. אבל יש מסירות שהיא סמויה לעין וקשה לראות אותה.
פרשת חיי שרה: גבורה נפשית מותירה צלקות בנפש
מעבר לפעילות הציבורית של שרה, הימים הארוכים ללא ילד והסבל היומיומי שלה זועק בדממה. הנטל של שנים ללא בן והאתגרים הסמויים והגלויים שהיא עברה גרמו לה התמודדות מתמשכת שאנו נחשפים לחלק בלבד. לכאורה כאשר יצחק, הילד המובטח, נולד היא הגיעה למנוחה. אבל העול של שנים של גבורה, להמשיך למרות החוסר והאתגרים הסמויים לעין נטלו את מחירם. בגיל 127, בלי ידיעה ברורה (כמעט שלא נשחט) שמשהו קרה לבנה היא לא החזיקה מעמד יותר.
גבורה נפשית היא לפעמים גבורה שדורשת כוחות גדולים מעבר לגבורה הפיזית. לכן הכרה בנטל הנפשי והכוחות הנדרשים להתמודדות זו היא חלק בלתי נפרד מהתמיכה הניתנת על ידי הקהילה. גם כשדברים כבר מתנהלים כתיקונם, חשוב לא לשכוח שחוויות של שנים מאתגרות לא נעלמות. לפעמים, אמא של פעוט קטן תספר שהיא התקשה להיכנס להיריון במשך חמש השנים הראשונות של הנישואין. אבא של משפחה ברוכת ילדים יזכיר באגביות "התמודדנו עם אתגרי פוריות במשך 10 שנים". החברים או העמיתים רואים משפחה גדולה ואולי חושבים שעכשיו הכל עבר וזה שהיה קשה בהתחלה התמוסס כי בסוף התברכו בילדים. סיפור פטירתה של שרה אמנו מלמד אותנו שצלקת של שנים לא נעלמת עם הגעת הברכה וחשוב שגם אנו כחברי קהילה לא נשכח את זה.
מיכל רונס היא יועצת הלכה מלוות פוריות של מדרשת נשמת בשיתוף קרן גפן. יועצות הלכה מלוות פוריות נותנות מענה הלכתי חינם במהלך כל שלבי מסע הפוריות.