לפני כחודש ימים שקעה השמש על מדינת ישראל. החושך, שרגיל להגיע בערב, הפציע והקדיר את כל רחבי המדינה, עם זריחת החמה של יום שמחת תורה. ככל שהזמן עובר הולכים ומתבררים המימדים הקשים והבלתי נתפסים של אותו חושך שהחשיך, מאות ואלפי הנרצחים, הנחטפים והנפגעים והחלל שהם הותירו אחריהם הולך ונעשה גדול ומוחש.
והאור, נראה שנגנז, שכבה ונעלם, הלך וברח לו, אך פרשת השבוע שלנו מלמדת אותנו כלל חשוב על אותו אור שנעלם, על אותה שמש ששקעה.
פרשת השבוע פרשת חיי שרה
בתחילת פרשת חיי שרה- ישנו אור אחר שנעלם ונכבה- אורה של שרה אמנו שנפטרת ומשאירה את העולם שמם, מבלי האמא הראשונה של העולם היהודי. הצער היה גדול מאוד, והבור שנפער בעקבות הסתלקותה של שרה התבטא בהעלמותם של שלושה סמלים מיוחדים שסימלו האוהל שלה- הענן כבר לא ריחף ממעל, העיסה כבר לא התברכה, והנר שדלק תמיד- גם הוא כבה.
אבל הסיפור לא מסתיים בשקיעה, כי השמש באמת לעולם לא הולכת. רק בשל מבטנו הצר והמצומצם נדמה בעינינו כאילו השמש שקעה, אך כולנו יודעים שהשמש עודנה שם, ממשיכה להאיר, ובעוד שעות בודדת תגיע הזריחה ויום חדש יאיר.
פרשת השבוע פרשת חיי שרה
הפרשה מסתיימת בהגעתה של רבקה לאוהל של שרה. הגעה שמחזירה את הענן למעלה, את העיסה המבורכת ואת הנר שחזר לדלוק. הסיום המיוחד הזה מלמד אותנו שכל שקיעה היא למעשה תחילת הזריחה של השלב הבא. לעיתים החושך הנוצר משקיעת החמה הוא גדול ונורא, לעיתים נראה שהאור נגנז ונעלם, אך עלינו לזכור תמיד שללא ירידתו של יום זה לא נוכל לקום לאופק חדש- לזריחה חדשה.
הרב אסף הר-נוי, רב קהילת "אדרת אליהו", ראש בימ"ד "מבקשי פניך" ודיין בביה"ד לממונות ארץ חמדה, ירושלים