"מעשה אבות", כידוע, "סימן לבנים הם". כך, בעניינים שברומו של עולם, וכך בעניינים שלכאורה נראים שוליים בעינינו. פרשת חיי שרה חושפת בפנינו את אבי האומה באחד מרגעיו הקשים: הדאגה ל"דור ההמשך", ליצחק. לכאורה, הגיע אברהם אל המנוחה ואל הנחלה. "ואברהם זקן, בא בימים, וה ברך את אברהם בכל". עשיר, מכובד, מוצא חן בעיני אלוקים ואדם. רק דבר אחד הפריע לו, "אכל" אותו מבפנים. לאחר שנתאלמן מרעייתו האהובה, וכמעט ששחט את בנו יחידו אשר אהב, מתחיל אברהם לדאוג. ישמעאל, בנו הבכור, יוצא לתרבות רעה. יצחק אהובו, כבר לא צעיר, בן ארבעים, נתייתם מאמו, ועודנו עומד ברווקותו. יש לשער שמאכלת העקדה שהתנוססה מעל ראשו של יצחק העקוד, ה"ניצול הראשון", הותירה בו את רישומה. מה לא היה נותן אברהם בשביל לראות את בנו-אהובו עומד מתחת לחופה?
לא רק הפן האישי תלוי כאן על בלי-מה. כל עולמו של אברהם, המסר של "למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה לעשות צדקה ומשפט" (יח, יט) מוטל על כף המאזניים. הוא עלול להתמוסס בן רגע ולשקוע בתהום הנשייה. בחירת כלה ראויה לבנו אינה אפוא מעשה של מה בכך, אלא מעשה שדורש הרבה מחשבה ושיקול דעת.
לצד הדאגה לעתידו של בנו, מלווה את הפרשה ציון דרך נוסף, שבא בראשה: "ואברהם זקן, בא בימים". בעולמה של יהדות, זקנה אינה רק פרט שולי, טכני, פיזיולוגי או ביוגראפי. זקנה היא מעמד, זקנה היא מצב צבירה שונה. הניסיון להתחקות אחר מעמדו של הזקן בעולמה של יהדות משול למסע מרתק בנתיבי החיים ובפסיכולוגיה שלהם.
מחד גיסא, מצווים הכל על "והדרת פני זקן". בניגוד לתרבויות אחרות, היהדות מוקירה את הזקן ומייקרת את כבודו בעיני הבריות. וכבר אמרו חכמים שאין זקן אלא לשון נוטריקון: "זה קנה חוכמה", והוסיפו והבדילו בין הזקן והזקנה, ואמרו שאם "סבא בביתא - פחא בביתא" (שבר, שאינו אלא למשא; לישנא אחרינא: פחחא גרסינן, לשון ערום ועריה - המיוחס לרש"י על אתר), אבל "סבתא בביתא - סימא בביתא, וסימנא טבא בביתא", היינו: "סבתא בבית - מרגלית בבית, וסימן טוב בבית", ופירש"י: מטמון, שיכולה לטרוח ולעשות מלאכה בזקנותה. ובמקום אחר (ויקרא כז, ז) ביאר על דרך זו רש"י את האמור בתורה בעניין ה"ערכין": "כשמגיע לימי הזקנה, האישה קרובה להיחשב כאיש, לפיכך האיש פוחת בהזדקנו יותר משליש בערכו, והאישה אינה פוחתת אלא שליש בערכה".
מאידך גיסא, הזקנה גוררת עמה שובל ארוך של דאגות, סבל וייסורים. בעולם המודרני הוארכה תוחלת החיים בעשרות שנים מזו שהייתה רגילה בימי הביניים. אכן, כשאר ברכותיה של חברת השפע המודרני, לעתים מלַוֶוה אותה צער וכאב. היהדות מקדשת, כידוע, את ערך החיים, ורואה ברכה בכל רגע של חיים. ועם זאת, קיים לא אחת פער גדול, בין הרצון להאריך חיים ככל שניתן ולהאדיר כל רגע אשר בו נשמת רוח חיים באפיו של אדם, לבין ההכרה במציאות המרה,ופקיחת העיניים לנוכח אדם היורד במדרון תלול, מאבד את שפיותו, מנתק מגע עם העולם שסובב אותו. ורבים הם התוהים, האמנם ברכה יש ב"צמח"-אדם שמונשם באופן מלאכותי, בשבר-כלי שמהלך בחוץ, בקושי רב, על משענתו, משרך את רגליו, שכלו נעכר, וכושרו האינטלקטואלי אובד, עד כדי כך שאינו מכיר אף את האנשים הקרובים אליו ביותר?
ביטוי חריף, כואב, לתחושה זו, נתן כבר ברזילי הגלעדי: "בן שמנים שנה אנכי היום האדע בין טוב לרע; אם [=האמנם] יטעם עבדך את אשר אוכַל ואת אשר אשתה; אם [=האמנם] אשמע עוד בקול שרים ושרות, ולמה יהיה עבדך עוד למשא אל אדוני המלך?" (שמואל ב יט, לו). והוסיפו חז"ל: "מכאן שדעותן של זקנים משתנות ... מכאן ששפתותיהן של זקנים מתרפטות... מכאן שאזניהם של זקנים מתכבדות". כאשר שומע רב דברים אלה, הוא מתקומם כנגדם, ומדבר בלשון חריפה כנגד ברזילי: "ברזילי הגלעדי, שקרן היה, שהרי שפחת בית רבי, בת תשעים ושתים שנה הייתה, והייתה טועמת את הקדרה" (שבת קנב, ע"א). כבהרבה מקרים אחרים, גם כאן שתי הדעות צודקות. יש זקנים ש"באים בימים", מוצאים תוכן חדש בכל יום ויום, וממלאים אותם בחדוות עשייה ובשמחת יצירה.
לעומתם, חשים אחרים כי היו משא, נטל ומעמסה על שכם קרוביהם וחבריהם, ונותנים ביטוי מר, קשה, וחריף לאובדן עשתונותיהם, לבדידותם, לחוסר הטעם שרואים הם בהמשך חייהם, ובלשון קוהלת (יב, א): "עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ".
בהיותו זקן, "בא בימים", מלמדנו אברהם אבינו פרק חשוב בהלכות זקנה. ראשית, הגיל אינו קובע דבר. רק המטרה והתכלית. כל עוד לא הבטיח אבארהם את עתיד ילדיו ונכדיו אין הוא יכול, אף אינו רשאי, לנוח על זרי הדפנה.
רבי חיים טשרנוביץ, בעל ה"באר מים חיים", למד מכאן "מעשה רב" ולקח גדול נוסף. מדרכו של עולם, היה אומר, שבענייני שמים נוהגים הבריות לסמוך על הזולת, ואינם מדקדקים במזוזה שמכר להם או במעות שנתן בידם, שמא גזולות הן. לא כן בענייני ממון. כאן, מדקדקים הם עם חברם כחוט השערה. מבקשים הם שיחתום בפניהם על שטרותיו, ויעמיד להם ערבים ומשכון.
אברהם אבינו מלמדנו מה עיקר ומה טפל. בעסקיו, סומך הוא על אליעזר, "זקן ביתו המושל בכל אשר לו". אבל כאשר מבקש הוא לתור אחר כלה לבנו, אין הוא סומך על מרצו של העבד, אלא מזהירו כמה וכמה פעמים, ומצרף לאזהרתו שבועה: "ואשביעך בה אלוקי השמים ואלוקי הארץ, אשר לא תקח אישה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי בקרבו".