בעקבות פירושו של הכלי יקר על בראשית ל"ה,ב':א'.
לאחר הסיפור של אונס דינה בשכם ונקמת אחיה, משפחת יעקב יוצאת משם עם שלל, שכולל בתוכו עבודה זרה. ה' מתגלה ליעקב ואומר לו לעלות לבית אל. יעקב פונה לביתו ואומר- תטהרו, תסירו את העבודה הזרה שהוצאתם משכם. אנחנו בדרך לבית אל, לאלוקים:
"וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ אֶל־בֵּית֔וֹ וְאֶ֖ל כׇּל־אֲשֶׁ֣ר עִמּ֑וֹ הָסִ֜רוּ אֶת־אֱלֹהֵ֤י הַנֵּכָר֙ אֲשֶׁ֣ר בְּתֹכְכֶ֔ם וְהִֽטַּהֲר֔וּ וְהַחֲלִ֖יפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶֽם": (בראשית ל"ה, ב')
למה מילת היחס לאלוהי הנכר היא "בתוככם"? זאת מילה מאוד פנימית וקרובה, וכאן מדובר על אלוהי נכר, שלא היינו רוצים לחשוב שהיו פנימיים כל כך אצל בני יעקב. למה לא כתוב "הסירו אלוהי הנכר אשר בידכם"?
עוד חיזוק לשאלה: אחרי עוד פסוק, כשהם אכן מקיימים את בקשת יעקב ומסירים אותם, התורה דווקא כן מתייחסת לאלוהי הנכר במילה "ידם" שהיא מילה יותר מרוחקת, ולא "בתוכם": "ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר אשר בידם".
הכלי יקר מסביר, שבבקשת יעקב לביתו, ובכל טהרה מחטא, יש שני שלבים:
ראשית, הסרת מחשבת העבודה הזרה, ההרהור. זהו שלב פנימי, שבא לפני המעשה. זהו שלב של הסרת היצר הרע, שנמצא בתוך האדם ממש: "בְּתֹכְכֶ֔ם". הסרת המחשבה הזאת מטהרת "וְהִֽטַּהֲר֔וּ".
שנית, יש להחליף את הבגדים, שהם מדמים את המעשים. כאשר מבטלים את מעשה העבודה הזרה, בעצם מחליפים את הבגדים המלוכלכים: "וְהַחֲלִ֖יפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶֽם".
רק אחרי התהליך, אחרי ההסרה, יכול לבוא הפסוק: "וַיִּתְּנ֣וּ אֶֽל־יַעֲקֹ֗ב אֵ֣ת כׇּל־אֱלֹהֵ֤י הַנֵּכָר֙ אֲשֶׁ֣ר בְּיָדָ֔ם..." היצר הרע, שהיה בתוכם ממש, הוא כבר בידם. הוא רחוק יותר, והם שולטים עליו.
בבראשית רבא על פרשת נח כתוב:
"ויאמר ה' אל לבו":
הרשעים הן ברשות לבן:
אמר נבל בלבו,
ויאמר עשו בלבו,
ויאמר ירבעם בלבו,
ויאמר המן בלבו.
אבל הצדיקים לבן ברשותן:
וחנה היא מדברת על לבה
ויאמר דוד אל לבו,
וישם דניאל על לבו. (בראשית רבה, ל"ד, י)
הלב שלנו מורכב. יש בו טוב ורע בערבוביא.
"בכל לבבך, בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע" (ברכות ט', ה')
בחטא יש את הצד החיצוני- הלבוש: שהוא המעשה, ואת הצד הפנימי- המחשבה.
בני יעקב ידעו להעביר את הלב שלהם תהליך. העבודה הזרה אולי כבר הגיעה ללב, למקום הפנימי: "בתוככם", כבר בהרהור ובמחשבה- אבל הם ידעו לקחת את זה ולעבור תהליך. תהליך שבסופו ליבם היה ברשותם: "בידם". הם הצליחו לשלוט ולתקן גם את המחשבות שבלב, וגם את המעשים.
אצל הצדיקים במדרש יש מילת יחס ללב: אל ליבו, על ליבה. אולי זה רמז לכך שאצלם התהליך התרחש באופן אוטומטי. אולי כשהם דיברו ללב כבר היה ברור לאיזה צינור בלב זה צריך להגיע. אולי הם ידעו לכוון את הלב שלהם למקום המדויק, להשתמש בלב ולא להתבלבל. אצל בני יעקב זה לא קרה באופן אוטומטי, הם כבר היו מבולבלים. אבל בסוף הצליחו להעביר את ליבם תהליך- ולכוון אותו למקום הראוי.
גם אנחנו הרבה פעמים כבר מבולבלים. זה לא קורה באופן אוטומטי, וצריך לעבור תהליך וללמד את הלב ללכת לכיוון רצון ה', אם בכלל הוא בהיר. אבל בני יעקב כבר היו שם ויצאו. נסיים בקטע של החזון אי"ש, שיכול לעזור ברגעים האלה של הבלבול. כשקשה לשלוט על הלב, ואנחנו גם לא בטוחים עד הסוף מה הדרישה מה'.
אפשר להתקרב באמצעות תפילה
בספר דברים, משה מזכיר את מעמד הר סיני, ומספר על כך שבני ישראל ביקשו שה' לא ידבר איתם ישירות, אלא עם תיווכו של משה. כאן מופיעה התגובה של ה' לבקשה: "מִי-יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם, לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת-כָּל-מִצְוֹתַי--כָּל-הַיָּמִים: לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם, לְעֹלָם. (דברים ה', כ"ה)
בתרגום חופשי: הלוואי שהם תמיד ידעו לעבוד אותי בלב נכון. דרך אותו לב שגרם להם לבקש את התיווך הזה מתוך יראה.
הגמרא במסכת עבודה זרה (דף ה' ע"א) אומרת שמשה שומע את זה וכאילו אומר: "איך יכולתם לפספס רגע כזה? הייתם צריכים רק לבקש מה': "בבקשה שאתה תיתן לנו לב כזה!"
החזון אי"ש מסביר למה הבקשה הזאת כל כך קריטית ומשה כל כך מתבאס:
הבחירה היא ביד האדם. אנחנו הברואים שלו, וזה חלק מהתפקיד שלנו כאן. אבל יש דרך עקיפה- התפילה. אם אדם מתפלל, מבקש - ה' מקרב אותו, נותן לו מקפצה, וזה נחשב כאילו אותו אדם עבר בעצמו את הדרך. אם הם היו מבקשים, ה' היה נענה לתפילתם ומקרב אותם.
חזון אי"ש מועד, בסוף הספר: "המקום ברוך הוא מניח את הבחירה ביד האדם ... אבל המקום ברוך הוא אינו נותן בליבם את הקירוב, דאם כן לא יתייחס הדבר לברואיו. אמנם אם יש מתפלל לפניו יתברך על הקירוב ותפילתו נשמעת, מתייחס קירוב שעושה הקב"ה לבוראיו, כיון שנעשה על ידי תפילת נברא. והיינו דאמרו עבודה זרה דף ה' היה להם לומר "אתה תן", ורוצה לומר ועל ידי זה היה אפשר להקב"ה לעשות הקירוב כיון שהוא על פי תפילתם".
ברגעים שמצריכים התעסקות עם הלב, העצה של משה והחזון אי"ש היא לבקש. ברגעים של בלבול, קושי וריחוק, יש להתפלל להתקרב.
הכותבת היא סטודנטית לעבודה סציאלית ותלמידת המדרשה באוניברסיטת בר- אילן.