חוסר ההסכמה בין יעקב לבניו
בבואנו להתבונן בפרשיית מעשה שכם ניכר ויכוח נוקב בין יעקב לשמעון ולוי. אחר שבני יעקב מסכמים עם שכם וחמור שאם ייאותו, הם ובני עירם, לעשות ברית מילה יסכימו לכרות עימם ברית שלום, קמים שמעון ולוי ומחליטים להשמיד כל זכר מאנשי שכם ולבזוז את העיר.
יעקב לשמע הדברים כועס עליהם ואומר להם (בראשית פרק לד, ל): "עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי". ושמעון ולוי עונים לו (בראשית פרק לד, לא): "וַיֹּאמְרוּ: הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?!".
הביקורת של יעקב כלפי בניו באה פעם נוספת בברכתו את בניו לפני מותו (בראשית פרק מט, ה-ז): "בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר: אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל". וכפי שביאר רש"י שם: "כי באפם הרגו איש - אלו חמור ואנשי שכם".
תמיהות על פרשייה זו
על פרשייה זו עולות מספר שאלות:
א. האם מעשיהם של שמעון ולוי היה מעשה נכון? האם מוסרי כך להתנהג, להשמיד כל זכר בעיר שכם, אחר שהוחלט על הסכם שלום?
ב. "וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי" על מה כעס יעקב? על כך ששמעון ולוי עשו מעשה לא מוסרי או משום שהוא פחד מיושבי הארץ?
ג. מהי משמעות התשובה שעונים שמעון ולוי ליעקב: "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?!" - וכי בגלל ששכם התנהג בצורה שאינה מוסרית הם רשאים לסכן את אביהם וכל משפחתו?
ד. אם יעקב כועס עליהם ומעשיהם אכן מעשה שלילי, כיצד זוכה לוי שמהשבט שלו יוצאים כתר תורה וכתר כהונה (משה רבנו ואהרון הכהן)?
ה. מדוע יעקב גוער בהם באחרית ימיו, הרי נראה שה' הצדיק את שמעון ולוי, שחששו של יעקב מתבדה כשהגויים לא מעיזים לפגוע בו, כפי שכתוב (בראשית פרק לה, ה): "וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב"?
ניסיון לענות
נראה לענ"ד ליישב, שהרוח הלוחמנית שהייתה בשמעון ולוי הייתה חיובית, ואכן היו צריכים לפעול באופן אסרטיבי נגד אנשי שכם שעמדו לפניהם. גישה דיפלומטית היא חיובית אך עד גבול מסוים, כשיש חילול ה' יש מקום לנקמה ולמעשה חד משמעי, אך חטאם היה בכעס ובאיבוד השליטה. וכדברי המדרש (בראשית רבה ויחי פרשה צט): "לא קלל אלא אפם".
יעקב אבינו לא עונה לטענת שמעון ולוי: "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?!" הוא מתבונן בתשובתם, האם באמת מעשיהם היו לשם שמים. לקראת סוף ימיו יעקב מגלה את אשר על ליבו: אצל שמעון ולוי הייתה הדרדרות מוסרית. הכעס ורצון הנקמה מוצדק, אך הוא השחית את נפשם, ומתוך מעשה זה הם הגיעו להידרדרות מוסרית בפגיעתם הנוספת ביוסף אחיהם.
יעקב מסביר להם שיש צורך לעדן ולפזר את כוח הנקמה (בראשית פרק מט פסוק ז): "אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל". הרצונות חיוביים אך חייבים להתעדן.
ההבדל בין זמרי לפינחס
נראה שאכן, שבט לוי הפנים את המסר ולמד לעדן את כוח הנקמה, וזכה ויצא ממנו כתר תורה וכתר כהונה, מתוך שזיכך את תכונת שמירת הקנאות למקום המתאים. אך שבט שמעון לא הצליח לעדן באופן חיובי את תכונותיו.
ראייה לכך, ניתן לראות במעשה זמרי בן סלוא (נשיא שבט שמעון) שעשה מעשה של השחתה פומבית, ואיבוד הרסן האנושי. בשעה שמתחיל אקשן הוא קם ושוב שובר את הכללים ופועל מתוך אימפולסיביות חסרת מעצורים, ובא על כזבי בת צור בפומבי.
באותו אירוע בדיוק קם פינחס (משבט לוי) ועושה מעשה קנאות והורג ומשחית את הקנאות של זמרי. באופן זה מבטא פינחס את הגילוי מהי קנאות חיובית. אם היא מכוונת כל כולה לשם שמים יש לה מקום, אך אם היא חלילה חוסר שליטה על יצרים ורסנים היא מובילה להשחתה מוסרית.
אולי זו הסיבה ששמעון לא זוכה לנחלה בארץ ישראל כפי שכתוב בספר יהושע (פרק יט, ט): "כִּי הָיָה חֵלֶק בְּנֵי יְהוּדָה רַב מֵהֶם וַיִּנְחֲלוּ בְנֵי שִׁמְעוֹן בְּתוֹךְ נַחֲלָתָם". מי שלא מצליח לשלוט על עצמו לא ראוי לקבל נחלה בארץ.
לסיום
למושג נקמה יש בהחלט מקום ביהדות, אך היא חייבת להיות נקייה מכל רבב ומכוונת לשם שמים. כל עוד שאיננו מסוגלים להיות מכוונים כלפי שמיא אסור לנו לנקום, משום שהיא מסוגלת לנבוע ממקומות לא טהורים ולהוביל לאיבוד שליטה.
בתפילה שנזכה לפעול עם אויבנו כראוי , וה' יראנו את נקמתו (תהלים צד, א): "אֵל נְקָמוֹת ה' אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ" במהרה בימינו.