זה קרה לפני שנתיים בערך. היינו קבוצה של חבר'ה משכילים ורציניים - מורים ומרצים, חוקרים ומחנכים, והמשימה שקיבלנו הייתה פשוטה להפליא - "העבירו את עדר הצאן מפה לשם" - המרחק, בסך הכל 30 מטר...
הסתכלנו אחד על השני וחשבנו - "קלי קלות... אנחנו, עם כל התארים ותעודות, מה זה בשבילנו לרעות צאן?"
כל אחד בתורו נעמד בראש העדר וניסה לגרום לעדר ללכת אחריו, אך העזים לא נענות. לא כשצועקים להן "אחריי", לא כשמשחדים אותן בצמחיה, וגם לא כשמנופפים מולן באצבע מורה או אגרוף כפוץ. בדרכים שונות ומגוונות ניסינו לגרום להן ללכת אחרינו, אך העדר בשלו - לא נע ולא זע.
האחראי במקום רמז לנו בעדינות - "אתם לא עומדים במקום הנכון". אך אנחנו, חכמים שכמותנו, לא נרמזנו. "רועה", כך חשבנו, הוא זה שהולך בראש העדר, לא?
אחרי שעה מתסכלת של מאמצים מנהיגותיים תקיפים, שלא הזיזו את העדר אפילו מטר, הבריק פתאום אחד החברים בפסוק מפרשת השבוע. כשיעקב שולח עדרים כמנחה לעשו נאמר - "ויצו גם את השני, גם את השלישי, גם את כל ההולכים אחרי העדרים..." - הרועה, כך אומרת התורה, לא הולך בראש העדר אלא דווקא אחריו.
מאותו רגע, הפכה המשימה פשוטה למדי. כשהולכים מאחורי העדר, קל לזהות את המגמות הפנימיות שלו, קל לראות את הכוחות המובילים שבו, לחבור אליהם ולכוון אותם היישר אל תוך המכלאה. רועה הצאן מקשיב לעדרו, מתחבר להלך הרוח שבו, ורק מתוך כך מצליח להוביל אותו למחוז חפצו.
כל מנהיגי האומה שלנו היו רועי צאן - האבות, השבטים, משה, שאול ודוד. לפני שהנהיגו את העם, התנסו כולם שנים רבות בהנהגת עדרים - בהליכה אחרי העדר. הכבוד והקשב לרוחות המנשבות בין הכבשים או העזים, אפשרו להם לרעות את הצאן בהצלחה. זה מה שהפך אותם למנהיגים כה דגולים.
תחת כל עץ רענן קמה היום תכנית "מנהיגות". דימוי המנהיג הנפוץ בהן הוא של מנהיג כריזמטי, הצועד בראש המחנה וצועק "אחריי". אך מודל המנהיגות הזה שגוי ומעוות מיסודו. לפני המחנה צועדת רק מנהיגות אלוהית - עמוד האש או עמוד הענן. המנהיג האנושי הוא "רועה" ההולך אחרי המחנה. מנהיג שרוצה לצעוד בראש, יוצא מנקודת ההנחה שהוא שמש העמים והעם הוא בסך הכל עדר עזים.
מסתבר שאפילו על עזים זה לא עובד...