אחת התופעות המציקות ביותר הנגלות לעין הלומד את ספר בראשית היא הלשון הכפולה, כביכול, שבה מדברים רבות מדמויותיו. מצד אחד, הספר מכונה בפי חז"ל "ספר הישר", כנגד אבות האומה שנקראו ישרים. וכך דרשו חז"ל את ברכת בלעם: "תמת נפשי מות ישרים", מאן נינהו? אברהם, יצחק ויעקב. מכוחם של אבות, נקראו אף בניהם, בני ישראל, בשם "ישורון", והן "ישראל" הן "ישרון" מרמזים על מידת הישרות שצריכה לעמוד כנגדנו תמיד.
בהקשר זה, מפורסמים ביותר הם דברי הנצי"ב בהקדמתו לפירושו הגדול לתורה, "העמק דבר": "ויש להבין הטעם, למה קרא בלעם את אבותינו בשם ישרים בייחוד, ולא צדיקים או חסידים וכדומה, וגם למה מכונה זה הספר בייחוד בכינוי ישרים? דשבח ישר הוא נאמר להצדיק דין הקב"ה בחורבן בית שני, שהיה דור עיקש ופתלתל, ופירשנו שהיו צדיקים, וחסידים, ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן מפני שנאת חינם שבלבם זה את זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית. ועל זה היה צידוק הדין. שהקב"ה ישר הוא, ואינו סובל צדיקים כאלו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות, אף על גב שהוא לשם שמים....וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה באופן היותר אפשר, עוד היו ישרים, היינו שהתנהגו עם אומות העולם אפילו עובדי אלילים מכוערים, מכל מקום היו עמם באהבה וחשו לטובתם באשר היא קיום הבריאה".
לצד זה, ספר בראשית רצוף כולו מעשי הטעייה ורמייה. כך, למשל, בפרשתנו, מעיד הכתוב (לד, יג) שבני יעקב דיברו "את שכם ואת חמור אביו במרמה". אונקלוס, ורש"י בעקבותיו, דרשו לשון זו לשבח, ופירשו לשון "מרמה" זו כשם נרדף ל"חכמה". בדרך זו, ובעקבות חז"ל, פירש רש"י, "סנגורם של ישראל" (שקדם לר לוי יצחק מברדיטשב דורות רבים בלימוד סנגוריה שיטתי על ישראל) גם את לשונו של יעקב בעת נטילת הברכות מעשו אחיו: "אנכי עשו בכורך - אנכי - המביא לך, ועשו הוא בכורך...". וכך גם בהמשך, בתיאור דברי יצחק לעשו: "בא אחיך במרמה ויקח ברכתך", שאונקלוס ורש"י תרגמוהו-פירשוהו: "במרמה - בחכמה".
אכן, חלק ממדרשי חז"ל ומהפרשנים, פירשו לשון זו כפשוטה, לשון רמייה בהקשרה השלילי. עיון בעשרות מופעיה השונים של לשון זו במקרא כולו, מלמד שרובן ככולן מתפרשות על צד השלילה, ולא עד דרך החיוב (ראו למשל ישעיה נג, ט): "ולא חמס עשה, ולא מרמה בפיו", או הפסוק המפורסם מתהלים כד, ד: "אשר לא נשא לשווא נפשי, ולא נשבע למרמה").
זאת ועוד: ספר בראשית רצוף במעשי אבות ואמהות, שעל פניהם נראים לכאורה כמעשים שאינם עולים בקנה אחד עם מידת האמת. אברהם מצווה על שרי אשתו, "אמרי נא אחתי את, למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך". כך נהג גם יצחק, שאמר על רבקה אשתו "אחותי היא".
יעקב אבינו מופיע לפנינו בתחילה כ"איש תם, יושב אוהלים" והרי מידתו היא: "תתן אמת ליעקב".
עם זאת, שמו יעקב מרמז על לשון "עקבה ורמייה". הוא נוטל את הבכורה מעשו, מתייצב לפני אביו כשידיו עטויות עורות גדיי עזים, להטעות את אביו העיוור, שעיניו כבדו מזוקן, ומכריז בקול: "אנכי עשו בכורך, עשיתי כאשר דברת אלי, קום נא שבה ואכלה מצידי" (כז, יט). חכמים נתנו טעם בכל אחד ממעשים אלה, אך פשט הכתובים מדבר בלשון קשה יותר. כך, בהמשך, אומר הכתוב: "ותגנב רחל את התרפים אשר לאביה" (עד כדי כך, שקראו אחריה "גנבת בת גנב"), ומיד בסמוך: "ויגנב יעקב את לב לבן הארמי על בלי הגיד לו כי בורח הוא" (לא, יט-כ). גם בני יעקב, מרמים את אביהם, ובמידה שמדד הוא לאביו - בגדיי עיזים, מודדים הם לו, משלחים אליו כתונת טבולה בדם שעיר העזים, ומכריזים בקול "טרף טורף יוסף!".
כדרכם, נתנו חז"ל והפרשנים טעם בכל אחד מהמקומות, ולימדו זכות על אבות האומה. ועם זאת, זעיר פה זעיר שם ניתן למצוא גם בדבריהם ביקורת, לעתים גלויה (כך במיוחד, בפירוש הרמב"ן על התורה) ולרוב סמויה, על מקצת מעשי האבות.
בין כך ובין כך, שורר דוד המלך עליו השלום: "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה". ואמרו חז"ל במסכת תענית: צדיקים לאורה, ישרים לשמחה. והוסיף רש"י: "ישרי לב עדיפי מצדיקי".
בעולמנו, הן החינוכי הן החברתי, רבים הם הצדיקים, המתהדרים באדרת צדיקות, אך מועטים יותר הם ישרי הלב, שדוברים אמת גם בלבבם, תוכם כברם, פיהם ולבם שווים, וישרים הם גם בדרכי תורה, גם בהליכות עולמים.
בימים שבהם גובר כוחו של "עלמא דשקרא", ימי בחירות של ספינים והבטחות חלולות, במציאות של תדמיות שווא וזגזוגי הבל, ראוי כי נזכור ונזכיר את דבריו הנכוחים של הרמב"ם בהלכות דעות (ב, ו): "אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי, ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב אלא תוכו כברו והעניין שבלב הוא הדבר שבפה, ואסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת הנכרי... ואפילו מלה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת אסור, אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות".
בשבועיים האחרונים הלכו לעולמם שלושה אנשים ישרי לב, שהורו דרך ישרה לרבים, כל אחד בסגנונו ובדרכו-שלו: ד"ר אריה גייגר, מנהל בית ספר "רעות" בירושלים, הרב פרופ עמנואל רקמן, נגיד אוניברסיטת "בר אילן" ואביהן של עגונות, והרב מאיר (מיקי) רוזן, מייסד וראש בית "יקר". שלושתם היו אנשי חינוך ומעש, בכל לבבם, בכל נפשם ובכל מאדם, אנשים שכבשו להם דרך משלהם בעבודת ה. מידת האמת, כמו גם הרגישות לצערו ולסבלו של האחר והזהירות בכבודו, הייתה להם מצפן ומצפון. מכוחה הגדול של מידת האמת וישרות הלב שהייתה נטועה בהם, ביטאו לא אחת את אשר בלבם, והיו הדברים - דברי קושט אמת - קשים לשומעיהם, אך נכוחים ואמתיים. יהיו הדברים נר לעילוי נשמתם.