תרבות המערב שחלחלה אל עולמנו הפרטי והמרחב הציבורי פגעה באין ספור חלקות טובות, שמורות מוגנות שנכחדו במרוץ הבלתי פוסק אחר עוד כסף, הנאות, קריירה וכו'. התרבות שהעמידה את ה"אני" במרכז דחקה לשוליים, ולפעמים אף מעבר להם, את הערכים הכל- כך בסיסיים של הקרבה ונתינה, אהבה ללא פשרות מבלי לצפות לגמול כל שהוא.
אחת הפגיעות הנוראיות של התרבות המערבית היא הפגיעה בתא המשפחתי. עם השנים ממוצע גיל הנישואין עולה, מפני שהרווקים והרווקות מעדיפים ליהנות עוד קצת מאשר להתחייב, ממוצע הילודה יורד, ולדאבוננו אפילו נשמעים קולות התומכים בכל מיני סוגים של קשרים שהקשר בינם לבין המושג 'משפחה' מקרי בהחלט. מקסימום "אני" מינימום, התחייבות למען משהו אחר.
בפרשתנו "וישלח" אנו שותפים למפגש הטעון בין יעקב ועשו לאחר 22 שנות נתק מתוח. יעקב שברח לחרן לאחר שלקח מעשו את הברכות בחכמה, הקים משפחה בבית חמו לבן ועכשיו הוא חוזר הביתה לארץ ישראל. עשו שומע את החדשות ויוצא לקבל את פניו של אחיו מלווה בארבע מאות איש חמושים, והמדרש1 אומר שאותם ארבע מאות איש היו קצינים שכל אחד מהם פיקד על עוד ארבע מאות איש. כמות אדירה של חיילים שכונותיהם ברורות מאוד.
כשסוף סוף הם נפגשים עשו נדהם מהמחזה שנגלה לנגד עיניו. "וישא את עיניו וירא את הנשים ואת הילדים ויאמר: מי אלה לך?"2, עשו לא מבין מה יעקב עושה עם הנשים והילדים, אנו עסוקים במאבק כוחות, עושר וכבוד ומה הם שייכים לכאן?!
עשו חושב שבני אדם הם כמו פס יצור טכני, איש ואשה נפגשים ויוצאים מהם ילדים. תהליך פשוט וקל, טכני מאוד, קר מאוד. אבל עבור יעקב אבינו המצב שונה בתכלית. כל עניין המשפחה היה עמוק יותר מכל דבר אחר. הוא עומד מול עשו ומאות אלפי הלוחמים שלו ובקול בוטח מגלה להם את הסוד: "לא בחיל ולא בכוח, אינכם מסוגלים להבין ולעולם לא תבינו. משפחתי היא הדבר החשוב ביותר בעולם, מכאן אני יוצא ולכאן אני חוזר. נשיי וילדיי הם הדבר הגדול ביותר בעבורי, מהם אני שואב את הכוח, את השמחה, את החיים. ולכן לא יעזרו החניתות, לא הפיתויים עבור עושר וכבוד, לא תנצחו אותי. אני בבית, ואין חזק ומאושר ממני".
הכותבת היא בעלת רשת משרדי השידוכים דו-לב
1בראשית רבה עה, ז
2בראשית לב, ז