ארבע נשים נשא יעקב. לכאורה יש כאן עידוד לפוליגמיה. אולם לכשנתבונן היטב, נראה כי התורה מתנגדת לפוליגמיה, ואפילו לביגמיה. אם נשים לב נמצא שבכל מקום שהוזכרה בו ביגמיה היתה זו כתוצאה מאילוץ, שנגרם בעל כורחם של הבעל והאשה העיקריים. אברהם - לא נשא את הגר אלא כתוצאה מעקרותה של שרה, ועל פי הצעתה של שרה. גם נישואי אלקנה לחנה ופנינה היו כנראה על רקע עקרותה של חנה. ואף יעקב לא התכוון לשאת אלא אשה אחת בלבד: את רחל. לאה נישאה לו בעל כורחו, ורק כדי לא לפגוע בה (ובהסכמת רחל, לדעת חז"ל) לא גירשה. בלהה נישאה לו כתוצאה מעקרותה של רחל, וזלפה - כדי ליצור איזון שווה בין האחיות. חוץ מהמקרים הבודדים שהזכרנו, כמעט שאין פוליגמיה בתנ"ך כולו (למעט מלכים, וזהו נושא החורג ממסגרת מאמר זה).
הקשר האמיתי בין איש לאשתו יכול להגיע לשלמות בייחוד כשהאשה מיוחדת לאיש והאיש מיוחד לאשתו. ריבוי נשים מטשטש את הייחוד האידיאלי. משום שהקשר הייחודי הוא האידיאלי, שימש קשר זה כמשל נפוץ בתנ"ך לקשר הייחודי שבין ה לבין עם ישראל. אילו ריבוי הנשים היה רצוי בעיני התורה, היה משל זה נעשה פלסתר. כביכול גם הקב"ה יכול לשאת לו אשה שנייה, חלילה.
רבנו גרשום לא "המציא" אפוא את החרם הידוע על איסור נשיאת אשה שניה, מעצמו. המציאות המעשית, גם לפני כן, הייתה מונוגמית. התורה העדיפה את המונוגמיה, אם כי לא אסרה את הביגמיה בגלל ההכרח להשתמש בה בשעת הדחק. רבנו גרשום איחד את המצוי והרצוי לנורמה מחייבת, כדי למנוע ניצול לרעה של היתר הביגמיה למטרות פסולות. התורה סמכה על הרמה המוסרית הגבוהה שצריכה היתה לשרור בעם ישראל, שהיא תמנע את הביגמיה מאליה (להוציא מקרים חריגים). אולם ירידת הדורות, ואולי אווירת הגלות והשפעות זרות, שיבשו תוכנית זו, והיה הכרח לעגן את הרעיון המונוגמי בהלכות מחייבות ובאמצעות חרם.
המונוגמיה על פי התורה היא מושג הרבה יותר רחב. האידיאל התורני הוא שלאדם אחד תהיה אשה אחת, ולא נשים רבות. ישראל המגרש אשתו הראשונה - אפילו מזבח מוריד עליו דמעות. המזבח - סמל האחדות והשלום - מקונן על הפירוד, מקונן על השניות.
יתרה מזאת, האידיאל המוסרי מחייב שאשתו תהיה האשה היחידה בחייו, שלא יכיר שום אשה אחרת לפניה ולא בפניה. איש ואשה - שניהם אחדות אחת. ביחידותה המוחלטת - סוד שלמותה, קדושתה וטהרתה. כל אשה אחרת פוגעת ביחידות האבסולוטית. לא "חברה" ולא "ידידה", ובקושי התירו "מכרה". אסור לדרוש אפילו בשלומה של אשה אחרת. לא פגם נימוסי כאן, אלא אדרבה, זהו הנימוס האידיאלי שבין אדם לאשתו-יחידתו הבלעדית.
אין בהתנהגות זו, של נאמנות מוחלטת של הבעל לאשתו היחידה, משום פגיעה בכבודן של נשים אחרות. אדרבה, הערכה יש כאן למסירות, ליציבות ולקשר הבלעדי שיש לאדם עם אשתו בלבד. היחס לנשים אחרות שהכרח ליצור אתן קשרים (כגון: בעבודה, בלימודים וכדו) הוא יחס נימוסי, קורקטי, שאינו חורג מעבר לכך.
המונוגמיה האבסולוטית הזאת היא לא רק הסמל של היחס שבין ה ועם ישראל, אלא היא גם הסיבה ליחס זה. כי מי שחי חיים טהורים וקדושים כאלו, חי ברמה רוחנית אחרת וממילא כל סולם ערכיו שונה. חייו חיים ערכיים, רוחניים, נאצלים ונעלים, וממילא הוא קרוב יותר לא-להיו וא-להיו קרוב אליו.
אבות האומה בהליכות ביתם השרישו בנו צניעות, טהרה וקדושה, ועמם אמונה ודבקות בה. כי הא בהא תליא. עם חזרת יעקב לארצו, ארץ ישראל, עליו לחזור לייחוד ביתו. אין עוד מקום לשניות, תוצאתה ההכרחית של הגלות בבית לבן. האשה השניה, רחל, מתקשה בלידתה ומתה. יעקב איננו זקוק עוד לבלהה, שפחת רחל, ופורש ממנה, וממילא גם מזלפה; והוא נשאר רק עם לאה, הנקברת עמו במחיצתו וממנה יוצא דוד מלך ישראל המלכד את עם ישראל לעם אחד המלוכד באמונתו בא-ל אחד.