סיפורה העצוב של דינה והצל שמטיל הסיפור הזה על בית יעקב מולידים עיסוק נרחב אצל המפרשים סביב השאלה איך קרה הדבר, על מה ולמה. השאלות מתפזרות לכיוונים שונים- איך קרה כך ליעקב אבינו, הצדיק שהובטחה לו שמירה מיוחדת? איך קרה כך לדינה בת יעקב? איך קרה כך למשפחה המכובדת הזו? איך הרשה לעצמו שכם לפעול כפי שפעל? ועוד.
נעקוב כאן רק אחר שתי גישות הנוגעות לדינה בלבד.
חופר גומץ בו יפול וגו' – זו דינה בת לאה
שהיו אחיה ובית אביה יושבים ושונים בבית המדרש,
ויצאה לראות בבנות הארץ שנאמר: ותצא דינה בת לאה (בראשית ל"ד א')
מי הוא נחש שנשכה? זה שכם בן חמור (אבות דר' נתן נוסחא ב פ"ג)
קטע זה מאבות דר' נתן מתאר את תמונת החיים שקדמה לאירוע. כל משפחת יעקב ובניו יושבים ולומדים בבית המדרש. מחוץ לתמונה נשארת רק דינה, הבת הקטנה שאין לה מקום בבית המדרש וגם אינה מושגחת על ידי איש שכן כולם למעשה עסוקים. דינה יוצאת להעסיק את עצמה וננשכת על ידי נחש ערמומי. היא נופלת כטרף קל לידיו של שכם בן חמור. אמנם, הדרשה הזו נסמכת על הפסוק "פורץ גדר ישכנו נחש" ורומזת לכך שדינה אשמה בכך שפרצה את הגדר. אך נדמה שקריאה זו אינה מוכרחת. אפשר לקרוא את הפסוק בהקשר הזה לא כהטחת אשמה, וככרוניקה של חטא ועונש. אלא כתיאור עובדתי- פרצה את הגדר, יצאה וננשכה, מי שיתאמץ יוכל אולי אף לשמוע את הלחנים של פרוקופייב מתנגנים ברקע, בסיפור על פטר והזאב- אשם מי שלא סגר את השער. לפי זה אם יש בסיפור הזה אשמה כלשהיא, הרי שהיא מוטלת לפתחו של יעקב ובניו, הספונים להם בבית המדרש ואינם זוכרים לדאוג לבת הקטנה והפגיעה. הם נמצאים במגדל השן ומזניחים את השמירה על אחותם.
ביקורת הפוכה על יעקב נמצאת בבראשית רבה.
ודינה היכן היא? נתנה בתיבה ונעל בפניה,
אמר: הרשע הזה עינו רמה היא, שלא יתלה עיניו ויראה אותה ויקח אותה ממני,
אמר לו הקב"ה.... לא בקשת להשיאה דרך היתר הרי נשאת דרך איסור,
לפי המדרש הזה יעקב לא התרשל בהשגחה על דינה, אלא להפך, שמר עליה יותר מדי כשהכניס את דינה לתיבה ונעל אותה במפגש עם עשיו. יעקב חשש מאחיו עשיו שמא יחמוד את דינה ויקח אותה לאישה ועל כן אין היא נזכרת בהצגת הילדים לפניו. עשיו כלל לא ראה אותה. הדימוי של נעילת בת בתיבה אולי משקף את אופי החינוך שנתן יעקב לדינה. ואת השדר שהיא סוג של מטמון, מתנה באריזה. יש לשמור אותה בצמר גפן ואין לחשוף אותה לעין זרה. האהבה והגנת היתר הללו אולי גרמו את ההיפך מן המצופה.
לעומת אלו, בבראשית רבה ישנה דרשה שאינה מתייחסת ישירות דווקא לדינה אך חתימתה בדינה עושה רושם שזה עיקר עניינה. הדרשה מספרת על מאמציו של הקב"ה לברוא אישה שמידותיה מדויקות לצורכו של האדם. מאמצים אלו באים לביטוי בבחירה של הקב"ה לברוא את האישה דווקא מצלעו של האדם. מהן האפשרויות האלטרנטיביות שעמדו בפני הקב"ה?
התבונן מאין לבראתה
אמר לא אברא אותה מן הראש שלא תהא מיקרת ראשה,
לא מן העין שלא תהא סקרנית,
ולא מן האוזן שלא תהא צייתנית,
ולא מן הפה שלא תהא דברנית,
ולא מן הלב שלא תהא קנתנית,
ולא מן היד שלא תהא ממשמשנית,
ולא מן הרגל שלא תהא פרסנית,
אלא ממקום שהוא צנוע באדם אפי' בשעה שאדם עומד ערום אותו המקום מכוסה,
ועל כל אבר ואבר שהיה בורא בה היה אומר לה תהא אשה צנועה אשה צנועה,
האישה המיוחלת לא תהיה סקרנית, לא תצותת לשיחות לא לה, לא תהיה פטפטנית, לא קנאית, לא חטטנית וכו'. כל אלו הן מידות שהקב"ה חפץ לשלול ממנה. אבל היתה גם מטרה חיובית אחת – שתהא צנועה. בהמשך המדרש מתואר הכישלון של הקב"ה:
אעפ"כ (משלי א) ותפרעו כל עצתי,
לא בראתי אותה מן הראש, והרי היא מיקרת ראשה שנאמר (ישעיה ג) ותלכנה נטויות גרון,
ולא מן העין והרי היא סקרנית שנאמר (שם /ישעיהו ג'/) ומסקרות עינים,
ולא מן האוזן והרי היא צייתנית שנאמר (בראשית יח) ושרה שומעת פתח האהל,
ולא מן הלב והרי היא קנתנית שנאמר (שם /בראשית/ ל) ותקנא רחל באחותה,
ולא מן היד והרי היא ממשמשנית שנאמר (שם /בראשית/ לא) ותגנוב רחל את התרפים,
ולא מן הרגל והרי היא פרסנית שנאמר (שם /בראשית/ לד) ותצא דינה. (בראשית רבה)
ובבראשית רבה במקום אחר נטען שלמרות המאמצים הללו כל הנשים הן בעלות התכונות הרעות הללו
ד' מדות נאמרו בנשים, גרגרניות צייתניות עצלניות קנאניות, גרגרניות... (בראשית רבה לך לך)
ושם ההוכחה לכך היא משרה, מרחל, ממרים ומלאה. כלומר, אפילו אימותינו הצדיקות כולן לא עמדו במודל האידיאלי שחפץ בו הבורא.
מה משמעות המדרש הזה? אפשר כמובן לשמוע כאן אכזבה גדולה ותחושת כישלון שאין לו עילה, הקב"ה נתן לנשים את כל נתוני הפתיחה הטובים הללו והן התכחשו לטבע בריאתן. ואפשר לקרוא אחרת- אין עצה ואין תבונה, אישה היא אדם. וככזו היא סקרנית, והיא מאזינה, והיא בוחנת ומתפעלת, ומשתפת וגם יוצאת לרשות הרבים לפגוש ולהכיר חברות. דינה יצאה החוצה לא כי אינה צנועה, אלא כי היא אדם.
הצעה אחרת היא "כאמה- בתה" (ירושלמי סנהדרין, פ"ב). הירושלמי משווה בין לאה שיצאה ובין דינה שיצאה. בעיה בחינוך או אולי נטייה תורשתית. על כל פנים, טעות מצערת שיש בה כנראה גם טענה לחוסר תמימות של דינה. כפי שמדרש בראשית רבה מביא במקום אחר: "שכל אשה שיוצאה לשוק סופה להכשל, מנא לן? מן דינה. שנאמר (בראשית לד) ותצא דינה ולבסוף נכשלה".
אפשר לטעון שהמקורות הללו מהווים ניסיון לתת פשר למעשה דינה, לנסות ולהשיב לסימני השאלה סביבו. אבל אפשר גם לראות בכל אלו התייחסות פוסט טראומטית למאורע הקשה הזה. כל מי שקורא את הפרשה גם אם בכל שנה מחדש מתרעם וזועם על הסבל שנגרם לדינה, על החמס ועל העוול הגדול, וגם כואב ועוצם עיניים מראות בנקמה הקשה.
מצד אחד חזרה אל פרטי האירוע וניסיון לנבור בהם ולהבין היכן היתה השגיאה, האם אלו הם ההורים שהיו עסוקים, האם היתה זו טעות בגישה והעדר הכנה מתאימה של הנערה לחיים. גם הטחת האשמה בקרבן והטלת דופי באופיה או במעשיה עשויים להיות חלק מאותה תגובה. אנו החשופים לסיפור מחטטים יחד עם דינה במבוכי אישיותה, בטעויות שעשתה, בחוסר הזהירות ובכך מתעדים למעשה את ההזדהות המוחלטת שלנו עם דינה וחווים יחד איתה את ההאשמה העצמית ואת הכעס.
האתגרים של יעקב עוד ילוו אותנו דרך ארוכה. גם דינה אחרי הפרשה הזו תיעלם לגמרי, על פי אחד המדרשים היא יולדת לשכם את אסנת ויורדת איתה למצרים. בסופו של דבר, תהיה לסבתם של בני יוסף ותחזור לחיק המשפחה. בתוככי מבוכי הדרך הארוכה, בעומק המחשכים, טמונים זרעי ההתאוששות והגאולה שלעיתים, בתוך הטראומה עצמה, קשה להבחין בהם.