בפרשת "וישב" יוסף מספר את חלומותיו לאחיו:
"וְ֠הִנֵּ֠ה אֲנַ֜חְנוּ מְאַלְּמִ֤ים אֲלֻמִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַשָּׂדֶ֔ה וְהִנֵּ֛ה קָ֥מָה אֲלֻמָּתִ֖י וְגַם־נִצָּ֑בָה וְהִנֵּ֤ה תְסֻבֶּ֙ינָה֙ אֲלֻמֹּ֣תֵיכֶ֔ם וַתִּֽשְׁתַּחֲוֶ֖יןָ לַאֲלֻמָּתִֽי... וַיַּחֲלֹ֥ם עוֹד֙ חֲל֣וֹם אַחֵ֔ר וַיְסַפֵּ֥ר אֹת֖וֹ לְאֶחָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֨ה חָלַ֤מְתִּֽי חֲלוֹם֙ ע֔וֹד וְהִנֵּ֧ה הַשֶּׁ֣מֶשׁ וְהַיָּרֵ֗חַ וְאַחַ֤ד עָשָׂר֙ כּֽוֹכָבִ֔ים מִֽשְׁתַּחֲוִ֖ים לִֽי" (בראשית לז,ז-ט).
לא רק סיפורים מומצאים
קצת התרגלנו לחלומותיו של יוסף, צבענו אותם, ציירנו אותם, ראינו אותם בסרט או הצגה, ולצערנו, הם איבדו משהו מקסמם: בסדר, אלומות, שמש, ירח וכוכבים, וכולם סביבך. הבנו: ילד מפונק, קצת מגלומן שחושב שכולם אמורים להשתחוות לו. כמובן שהאחים רוצים להפטר ממנו! אוקי, נקסט. אבל רגע.
כולנו מכירים אנשים שמספרים סיפורים מומצאים על כמה הם מדהימים. אולי אפילו אנחנו עשינו את זה איזה פעם. או פעמיים. ועדיין, לזרוק לבור ולמכור לעבדות? יש כאן משהו אחר לגמרי. ואכן, מתחת לפני השטח השיח אינו רק אחים שמעצבנים זה את זה, אלא מחלוקת גדולה בקשר לאופי ותפקיד האומה שלנו בעולם.
יעקב חוזר לארץ לאחר השהות בגולה אצל לבן: "וַיֵּ֣שֶׁב יַעֲקֹ֔ב בְּאֶ֖רֶץ מְגוּרֵ֣י אָבִ֑יו בְּאֶ֖רֶץ כְּנָֽעַן" (לז,א), והאחים רועים את צאן אביהם, לא רחוק משם, בעמק דותן. לכאורה, אידיליה. זהו, הגענו אל המנוחה והנחלה.
הרעיונות של יוסף עלולים להיות סכנה קיומית
אבל יוסף לעומתם, רואה את העולם אחרת לגמרי, ומציע שגם לנו יש וצריכה להיות צורת קיום שונה לחלוטין: הוא לא סופר כבשים לפני שהוא הולך לישון, אלא חושב על אלומות חיטה שאנחנו מנהלים באמצע השדה. הוא רואה מאורות ברקיע וכוכבים בלילה. בעולם בו כולם רועי צאן, הוא רואה (רועה?) חקלאות, מתן "שבר", אוכל לרעבים, גם פיזי וגם נפשי. כשלילה וחושך בחוץ, הוא לא רואה שינה והסתגרות, אלא הזדמנות לכך שצריך ואפשר להביא אור.
השאלה ביניהם עמוקה ויסודית מאד, והיא, איך לממש את ברכתו של אברהם אבינו, "וְנִבְרְכ֣וּ בְךָ֔ כֹּ֖ל מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָֽה" (בראשית יב,ג)? איך הכי טוב ונכון להיות מי שאנחנו? האם נעשה זאת ע"י חיים של כולנו בארץ ישראל במרכז קודש אחד, נעשה לנו כאן מה שטוב ונכון לנו ו"כי מציון תצא תורה" או האם עלינו להיות מפורדים בגלות ולפזר שם ניצוצות אור?
כן, זה מתחיל להישמע מוכר. קצת מהדהד שיחות עכשוויות.
עבור אביו ואחיו שחזרו לארץ ישראל אחרי אלפיים שנות, רעיונותיו של יוסף היוו סכנה קיומית, התאבדות ממש. שוב לחזור לגלות? אביו גער בו. האחים כאמור שנאו אותו "וְלֹ֥א יָכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם" (לז,ד), אבל יוסף חשב שלהחביא את דרך החיים הנפלאה שלנו בארץ קטנה בסוף העולם שמאלה, זה לא נכון.
חלומותיו מספרים לו על עוד אפשרות, איך אנחנו חייבים להיות יותר קוסמופוליטיים, יותר פתוחים. לא רק יוצרים משהו פרובינציאלי כאן, אלא משפיעים על העולם!
הדרך של יוסף, יהדות שחיה בעולם ונותנת "חיטה" לכולם, היא נדיבה, חשובה, גדולה ונהדרת, אך יש בה סכנה גדולה של אובדן, פיזי ורוחני, כפי שחווינו לאורך הדורות. יוסף שהיה חכם וחזק וצדיק, הצליח בדרך הזו, אך האם זה בהכרח מתכון טוב ובטוח לכולם? מצד שני, יהדות שחיה רק בארץ, במנותק מהעולם, סכנתה חוסר רלוונטיות, ולא בשביל זה הגענו עד הלום.
לכל אחד יש מקום
יש זמנים שנוכחותנו מתבקשת בחוץ, ויש זמנים שעלינו לחזק את הבית מבפנים. יותר מכל, חשוב שכל צד יזכור שגם בצד השני יש פיסת אמת שכדאי וצריך לשמוע וחלום שיש לו מקום. יוסף, על כל רעיונותיו הקוסמופוליטיים, הוא זה ששמו בגימטריה שווה לציון. הוא זה שמספר לחבריו לתא בבית האסורים ש"גנוב גונבתי מארץ העברים" (בראשית מ,טו), ואגב, אף אחד לא שואל אותו איפה זה, כי כנראה כולם ידעו והכירו. יוסף הוא זה שמתעקש להשאר עם בני ישראל בגלות, ושיקחו את עצמותיו, את עצמיותו, כשהם יוצאים ממצרים, ורק אז, כשכולם נכנסים לארץ, יביאו גם אותו לקבורה בלב ארץ ישראל, בנחלת שבט אפריים בלב השומרון.
מסתבר שלכל צד במחלוקת הזו יש מקום, וכל צד צריך ללמוד משהו מהצד השני. רק כשכל האחים יבינו את זה, הם יוכלו להשלים ביניהם, ואולי גם זה, כדאי שיהיה גם לנו מוכר.
הכותבת היא תלמידה ומורה לתורה ותלמוד, מורת דרך, מלווה רוחנית וכותבת.