בפרשת השבוע אנו עומדים נבוכים מול שנאת האחים הראשונית בזרע ישראל. כבר פגשנו בעבר מקרים של שנאה (קין והבל, עשו ויעקב), אך מצאצאי יעקב- זו השנאה המכוננת. אנו מצפים מראשי שבטינו שיראו לנו דרך לאחדות, ולא יחפשו סיבה לשנוא.
ממילא, השאלה הראשונה העולה היא: מדוע באמת הייתה שנאה כה עזה?
"וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם". התורה מציינת שהם ראו כשהיו "אחיו" (האחים של יוסף), אך מיד מכנה את יעקב "אביהם" (כאילו הוא רק אב חיצוני ליוסף). הניגוד הזה מחייב בירור. ועם זאת יש כאן קשר כמובן בין היותם האחים של יוסף, והאבא-יעקב מהווה תפקיד מהותי כאן בסיבת השנאה.
סוד אהבת "ישראל"
התורה משתמשת בשם המיוחד של יעקב- "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וַיַּעַשׂ לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים". מדוע כאן הוא נקרא "ישראל", ולא "יעקב"? והאם כל האהבה הזו נבעה רק מהעובדה שהוא הצעיר, "בן זקונים"?
הכעס של האחים נבע מהחשש שהם סוג ב' רוחני. רש"י מביא שיוסף הזכיר ליעקב את אהבתו לרחל: "שכל עצמות של יעקב לא עבד אצל לבן אלא ברחל ושהיה זיו איקונין של יוסף דומה לו". האם יעקב נתן הרגשה בבית שהם "בדיעבד" נולדו מלאה, ורק יוסף הוא ההמשך הרצוי?
בעל "עמק דבר" שולל את הפירוש שמדובר בקנאה גשמית (כמו כותנת הפסים), וטוען: "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב - לא כתיב ויעקב אהב, ללמדנו שלא הייתה האהבה משום דברים גופניים ושימוש טוב, אלא שראה בו עניינים רוחניים שראוי לאהבה". שימוש בשם "ישראל" מורה על דרגתו הרוחנית הגבוהה של יעקב, ועל אהבה שנובעת מחיבור לנשמה.
הפחד מהשוואה והפסקת הבררה
מהו אותו עניין רוחני? אונקלוס מפרש את "בן זקונים" כ"ארי בר חכים הוא לה" - כל מה שלמד יעקב בבית "שם ועבר" מסר לו. זהו יתרון עצום: יוסף קיבל ליווי וחברותא אישית עם האב, שהיה סימן לכך שהוא הראוי להמשיך את התורה.
הקו הרוחני המאיים ביותר, מבחינת האחים, היה ההשוואה לדורות קודמים:
אברהם בחר את יצחק על ישמעאל ("כי ביצחק יקרא לך זרע").
יצחק בחר את יעקב על עשיו ("ויהי גביר לאחיך").
חשבו הבנים שגם יעקב יעשה כאבותיו: יבחר את "האוכל" מן "הפסולת", ויברור את הצדיק מן הרשעים. הם שנאו את יוסף כמי שקורא עליהם תיגר, כמי שמסמן אותם כ"לא ראויים" רוחנית. הם פחדו שיוסף יגרום להרחקתם הרוחנית והיסטורית מהגורל האלוקי של עם ישראל.
אך הם לא הבינו את האמת הגדולה: "מטתו של יעקב שלמה". בניו כולם צדיקים. יעקב לא נדרש לעשות "בררה" בין בניו, אלא רק להעביר את התורה הלאה. השימוש בשם "ישראל" בא להדגיש זאת: הדרגה הגבוהה של יעקב היא דרגה של שלמות משפחתית. יעקב לא בחר את יוסף על האחרים; הוא רק פיתח את הפוטנציאל הרוחני הגלום ביוסף.
המסר הדרמטי של הפרשה הוא שבניו של יעקב כולם נכללים בייעוד האומה. גם אם יש מעלות שונות, אין פסולת בבני ישראל. הדין של האבות שייך לבררת "אוכל מפסולת", אך יעקב מביא שלמות וקבלת כלל השבטים: "וַיִּהְיוּ בְּנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר".
הכותב הוא רב קהילה, מחנך ומשורר.