השנים שמעוררות געגוע או שכחה: כולנו מכירים את המשפטים הללו: "גדלתי בבית לא פשוט", "אל תזכיר לי את התקופה הזו", "אני לא רוצה לחזור לשם". משפטים שמבקשים להניח מסך על תקופה קשה, לעיתים כואבת, ולסמן אותה כחסרת ערך. אך האם אכן ניתן למחוק שנים כאלו?
מצד שני, ישנם אנשים שדווקא מתוך האתגר והקושי גדלו, התחזקו וצמחו. כמו שאומרים חז"ל: "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן טעה בהם" (גיטין מג:). לעיתים, דווקא הכישלון והנפילות הם שמחשלות אותנו להתמודד עם אתגרי החיים, כדברי ר' צדוק בצדקת הצדיק: "שעל־ידי המכשלה הוא מבין שלכך נוצר לתקן אותו דבר".
ולפעמים המכשילה היא החיים עצמם, הניסיונות, לאו דווקא הרוחניים, כי אם גם תבנית הולדתו של האדם, ההורים, האחים, החברים, מקום לימודו ועוד.
יוסף - בן שבע עשרה שנה
פרשת וישב פותחת בתיאור יוסף הצעיר: "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן, וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִּלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו" (בראשית לז, ב). לכאורה צריך לשאול, מדוע מתמקדים דווקא ביוסף, בעוד ליעקב יש עוד בנים? המדרש בבראשית רבה (פד, ו) משיב: "מה שאירע ליעקב, אירע ליוסף: מה זה אמו עקרה, אף זה אמו עקרה; מה זה נטרף מן אחיו, אף זה נטרף מן אחיו; מה זה נתגדל אצל לבן, אף זה נתגדל אצל פוטיפר"- כלומר יוסף עובר מסכת חיים קשה כמו אביו, תקופה שמלאה בבגידות, עוולות וסבל. הוא נבגד על ידי אחיו, נמכר לעבדות, נאסר בכלא המצרי ועוד.
מאיפה הכוח להתמודד? "בן שבע עשרה שנה". אלו השנים בהן עוצבה אישיותו בבית אביו. יוסף גדל עם יעקב שלימד אותו תורה, חינך אותו לאמונה ולהתבוננות פנימית. כך שגם במצרים, במקום בו שולטת "הפך הקדושה", יוסף ראה לנגד עיניו את "דיוקנו של אביו" (סוטה לו:). שנות הילדות הן שהעניקו לו את הכוח לא ליפול ברוחו, ולא לתת למעשים הרעים של אחרים לעצב אותו.
סיפור קטן על גדול הדור
ספרים על רב גדול, שבילדותו סבל מהצקות חוזרות ונשנות מצד חבריו לכיתה. יום אחד ניגש אליו אדם ושאל אותו: "איך לא נשברת? איך הצלחת לצמוח למרות הכל?" חייך הרב והשיב: "כל סבל קטן שימש עבורי כמו מים שהשקו את השורשים שלי. במקום להתייבש, החלטתי להצמיח פירות".
לאותו רב, כמו ליוסף, לא היו חיים מושלמים, אך הוא הבין שהקוצים בדרך הם שהפכו אותו לחזק יותר. גם הקשיים שלו עיצבו אותו להיות מי שהוא.
גם התקופות הקשות הן אבן בניין
החיים מזמנים לכולנו אתגרים. שנות הילדות, התיכון, או כל תקופה אחרת - אינן רק זיכרון כואב לפעמים, אלא הן ממש חלק מבניין האישיות שלנו. גם אם נפלנו, גם אם חווינו קושי - יש משמעות בכל שלב.
הרש"ר הירש עומד על המילים בפסוק:"בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה "ומבאר שהן מדגישות כי שנות הנעורים, גם אם נראות חסרות תועלת, הן אלה שמעצבות את העתיד: "כולנו בני שבע עשרה שנה - השנים הראשונות של חיינו הן תשתית לעתיד שלנו.
הרש"ר הירש מוסיף: "השנים הראשונות הן בבואה של מה שאדם יהיה בעתיד; הן החומר שממנו נבנים כל חיינו". שנים אלו, עם כל אתגריהן, נותנות לאדם את הכלים להתמודד עם ההמשך. גם כשאדם טועה ונכשל, יש לו הזדמנות לצמוח מכך.
בניין אישי מתוך הכאב
אם נביט ביוסף, נראה כיצד כל שלב בחייו, גם הכואב ביותר, הוביל אותו בסופו של דבר לתפקידו כמשנה למלך מצרים. כשגם שם הוא לא שכח את ערכיו, את החינוך שקיבל בבית אביו ואת הכוח הפנימי שלו.
לסיכום: כל שלב בחיים, גם הקשה ביותר, הוא חלק מהמסע. עם מבט נכון, אפשר להפוך את הזיכרונות הכואבים לאבני בניין של הצלחה וצמיחה אישית. אם נשכיל לראות את ההשגחה שבכל צעד ונלמד מהקשיים, נוכל להפוך את הקוצים בדרך לפרחים פורחים של הצלחה.