הרעיון עבור פרשת השבוע שלנו, פרשת וישב, עלה לי במפתיע באמצע ארוחת שבת. ומעשה שהיה כך היה: לפני מספר שנים בסופ"ש אצל ההורים, הצטרף אלינו לארוחת שבת אורח מיוחד, נקרא לו ג'ו. ג'ו היה קולגה של אבא שלי מארה"ב, חבר מכובד באחת האוניברסיטאות הנחשבות באמריקה. במהלך הארוחה, ג'ו סיפר בגאווה כמה טוב לו מהחיים בארה"ב, איך הוא מרוצה ממקום העבודה שלו ואילו תקציבי מחקר גבוהים הם מקבלים. לספר בשבחה של בבל בעודנו בארץ לא היה נראה לי במקום, אבל נו שוין. ואז, קצת אחרי המנה העיקרית, התבקשתי להגיד דבר-תורה לכבוד שבת קודש. לפתע נחתה עלי ההשראה.
פרשת השבוע פרשת וישב: יוסף תמיד יהיה במקום השני
"פרשת השבוע שלנו", כך פתחתי, "מספרת לנו על דמותו יוסף. יוסף הייתה דמות מיוחדת במינה, אדם מוכשר אשר כל דבר אשר היה עושה ה' מצליח בידו. בין אם הוא בבית פוטיפר, בבית האסורים או בארמון פרעה, כולם סמכו עליו ועל תבונתו. יוסף במצרים הוא למעשה האב-טיפוס של כל היהודים המשכילים בחו"ל אשר טיפסו למעמד גבוה ושירתו בחצרות מלכים ונגידים. דמויות רבות כאלה צמחו מקרב היהודים באירופה, צפון-אפריקה וכן באמריקה של ימינו. רבים מהם תפסו עמדה של הנהגה בקרב הקהילה היהודית.
בניגוד לדמותו של יוסף, מעמידה לנו התורה את דמותו של יהודה. יהודה נשאר בארץ ופתח עסק מקומי עם שותף כנעני. הוא התעניין פחות בפוליטיקה בינלאומית, יותר בנשים המקומיות, וכנראה גם האנגלית שלו הייתה נוט-סו-גוד-ורי-ורי. עכשיו, אם נשווה בין הדמויות, מי מבין השניים היה ראוי להפוך למנהיג המשפחה?"
"לפי התיאור שלך, נראה שיוסף" ענה ג'ו. "אם כן, כיצד ייתכן ששושלת המלוכה של בית-דוד יצאה דווקא מיהודה, ומדוע עד היום קוראים לכולנו יהודים ולא יוספים"? פה נדלקה סקרנותו של האורח: "אוקיי, מדוע"?
"זאת מכיוון שליהודה יש דבר אחד שיוסף לעולם לא יוכל להשיג. בין אם הוא בבית האסורים או בבית מלכות פרעה, יוסף תמיד היה מספר 2: המשרת, היועץ, המשנה. כאשר הוא תלוי בחסדי שלטון זר, תמיד יכול לקום פרעה חדש "אשר לא ידע את יוסף". יהודה לעומתו, תמיד היה ויהיה מספר 1! הן בקרב יושבי הארץ והן בקרב אחיו אין מי שיעז לחלוק עליו. הוא היוזם, המוביל. אפילו יעקב אבינו, אשר סירב להקשיב לבנו-בכורו ראובן להוריד את בנימין למצרים, נכנע לאחר שקיבל התחייבות אישית מיהודה". לשמחתי, ג'ו קלט את המסר וקיבל את הדברים ברוח טובה.
פרשת השבוע פרשת וישב: רק בארץ אנחנו בעלי הבית
היום, כאשר האנטישמיות חוגגת באוניברסיטאות בארה"ב ובעולם, המסר חשוב כפליים. לצערנו, תלמידים ואף מרצים יהודים כבר אינם מרגישים בטוחים יותר בקמפוסים בחו"ל. למרות שפעמים רבות (חשוב לציין זאת) הממשלות במערב אכן מתערבות לטובת אזרחיהן היהודים, ניסיוננו ארוך השנים מלמד שלא לעולם חוסן. אלו שכן מתקדמים מקצועית ומשתלבים בחברה, מצניעים לרוב את סממניהם היהודים. באופן פרדוקסלי, המקום שאנו מרגישים הכי בטוחים הוא דווקא כאן, בישראל. למרות הלחימה הכבדה, הטילים ושאר מרעין בישין הקמים עלינו, כל מי שגר בארץ יודע לפחות דבר אחד: פה אנחנו בעלי הבית. את חשיבות הקשר לישראל, גם שלנו וגם של יהודי התפוצות, ניתן היה לראות השבוע בדיבייט המתוקשר שהתרחש באוניברסיטת אוקספורד הבריטית. נציגינו עמדו בגאון מול הקהל האנטישמי והטיחו בפניהם את האמת. רק מי שגדל בתודעה של עם חופשי בארצו יכול לעשות זאת. אותו דבר נכון אגב גם ליוסף חדד, בתור אזרח ערבי שגדל במדינת ישראל החופשית. ומיוסף ליוסף, כשנחזור לפרשה ונקרא את המשך הסיפור, נגלה כי יוסף ביקש שעצמותיו יועלו ממצרים וייקברו בארץ ישראל.
נשאלת השאלה, האם יוסף נשאר תמיד מספר 2? מספר לנו התנ"ך על יהושע, מנהיג שבט אפרים בן-יוסף. כל עוד שהה במדבר, יהושע נותר מספר 2 של משה: "פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה". אך לאחר שנכנס לארץ, הפך יהושע למנהיגם של עם ישראל. כך, צאצא לבית יוסף זכה סופסוף להיות במקום הראשון.