מספרים על אשה תמימה אחת שהיתה מקשיבה כל שבת בעזרת הנשים לקריאת התורה, וכל שנה כשהגיעו בקריאת התורה לפרשת השלכת יוסף אל הבור ומכירתו, היתה פורצת בבכי, וכך נהגה מדי שנה בשנה, עד ששנה אחת כשהגיעו שוב לפרשת יוסף ואחיו, ושוב פעם שמעה שיוסף הולך אל אחיו, לא פרצה האשה בבכי אלא אמרה: מגיע לו! אחרי כל כך הרבה פעמים אין יוסף לומד את הלקח, אלא הולך שוב אל אחיו, אם כך הרי מגיע לו! כאותה אשה תמימה המאשימה את יוסף בהליכתו אל אחיו, חושבים רבים וטובים מאתנו עד ימינו, כאילו אנו בני האדם בלבד הם קובעים את מהלכי חיינו, ועל כן לדעתם רק מפני שיעקב ביקש מיוסף ללכת אל אחיו, ורק מפני הסכמתו של יוסף ללכת, ירדו אבותינו למצרים. כבר רש"י בפירושו לתורה רומז לנו שהליכתו של יוסף לאחיו היתה בעיקר פרי החלטתה של ההשגחה העליונה, כמו שכתב: "וישלחהו מעמק חברון - מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור מחברון, לקיים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים: 'כי גר יהיה זרעך'". ואכן אם אנו בוחנים את המהלך של יעקב ויוסף, הרי השפיות האנושית היתה צריכה לשלול את כל המהלך הזה. הן מצד יעקב שידע שאחיו שונאים אותו ומקנאים בו ככתוב: "ויקנאו בו אחיו ואביו שמר את הדבר", כמו שפירש רס"ג: "שמר בזיכרונו את דבריו". ובגלל השנאה הזו היה צריך יעקב להימנע מלשלוח את יוסף אל שונאי נפשו. וגם מצד יוסף שידע ששנאתם אליו הגיעה עד כדי שאינם יכולים דברו לשלום, גם הוא היה צריך לסרב מללכת אל אחיו, ואפילו אם מפני מצות כיבוד אב אינו יכול לסרב לבקשת אביו, הרי לפחות מרגע שלא מצא אותם בשכם, שכבר מילא את שליחותו, היה יכול לשוב על עקביו, אבל יוסף מתעקש למצוא אותם, וכשהאיש המוצא אותו תועה בשדות שכם שואל אותו מה תבקש? הוא אומר לו: "את אחי אנכי מבקש אגידה נא לי איפה הם רועים", ורק דבקותו במטרה הביאה אותו לבסוף אל אחיו בדותן.
כך כתב גם הרמב"ן: "כי סיבות רבות באו אליו שהיה ראוי לחזור לו, אבל הכל סבל לכבוד אביו, ולהודיענו עוד כי הגזרה אמת והחריצות שקר, כי זימן לו הקב"ה מורה דרך שלא מדעתו להביאו בידם . . . להודיענו כי עצת ה' היא תקום". גם האחים למרות שהחליטו לחסל את יוסף, השתדלותם נגד עצת ה' לא הצליחה, ההשגחה העליונה היא המנהלת אותם, והם נעים ממחשבתם הראשונה להורגו, אל השלכתו אל הבור, ומשם לבסוף למכור אותו לישמעאלים, מה שהביא את יוסף למצרים. את המהלך הזה המשילו חז"ל במדרש (ב"ר פ' פ"ו): "לפרה שהיו מושכין אותה למקולין (בית מטבחיים) ולא היתה נמשכת - מה עשו לה? משכו את בנה לפניה והיתה מהלכת אחריו על כורחה. כך ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות (של ברזל), אמר הקב"ה: בני בכורי ואני מורידו בבזיון, אתמהה?! אלא הריני מושך את בנו לפניו והוא יורד אחריו על כורחו". ובמדרש תהלים (מזמור קח) הוסיפו: "כך קודם שבא יעקב למצרים כמה מנגנאות (תחבולות) נעשו, שיעשו אחי יוסף כל אותן הדברים כדי שירד יוסף למצרים, ואחרי כן ירד יעקב אחריו למצרים".
קביעתו של הרמב"ן: ש"הגזרה אמת וההשתדלות שקר" אינה אמורה בעיקרה בתחום הפרט, כי שם אנו אומרים: "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", ולבחירתו החפשית של האדם יש כר נרחב לפעילות. אלא היא נאמרה בעיקר בהקשר לאירועים הקשורים לכלל ישראל, ובמיוחד למהלך ההיסטורי של עם ישראל. אך גם בתחום הכלל לא כל השתדלות היא שקר, אדרבא חז"ל אמרו לנו: "עתידה בת קול להיות מפוצצת בראש ההרים ואומרת כל מי שפעל עם א־ל יבוא ויטול שכרו" (ויק"ר פכ"ז). אלא הכוונה היא לכל השתדלות המנסה למנוע או להפריע לעצת ה' אשר דבר טוב על ישראל, השתדלות זו היא שקר, ככתוב: "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום". אלא אדרבא עלינו להיות שותפים לסייע לקב"ה להגשים את גזרתו. ועל כך כתב הראי"ה קוק (מאמרי הראי"ה עמ' 153): "סבורים אנחנו שבחכמתנו ובפקחות הפקחים שבנו באנו עד הלום (כוונתו לשיבת ציון בתקופתנו) . . . ואנו שוכחים כי לולא יד בעל־מלחמות, זורע־צדקות ומצמיח־ישועות, לא היו כל מפעלותינו פועלות מאומה, שוכחים אנו שהיד הסודית הזאת היא כל המפעל". ההיסטוריה הישראלית רצופה דוגמאות לאמרתו של הרמב"ן: "שהגזרה אמת וההשתדלות שקר" כמו שראינו במלחמת ששת הימים, שאנו לא רוצים לכבוש את ירושלים ושולחים שדרים לחוסין מלך ירדן שיסלק ידו מהמלחמה וכל רע לא יאונה לו, אבל הגזירה היתה אחרת. וכן ראינו את הכלל הזה בהסכמי אוסלו, שחלקים בלתי אחראים בעם ניסה להמר בביטחונו וקיומו של העם, להביא אל ביתנו את מבקשי נפשנו, ולבטל את שובו של עם ישראל לארצו, וגם כאן ראינו מה היתה סופה של ההשתדלות השקרית הזו. וכך הדבר ממשיך בכל הניסיונות האחרונים להחזיר אחורה את גלגל הגאולה אמנם אין לנו פוליסת ביטוח לגבי העתיד שלמחר, אך לאור התקדימים שלנו בארץ ישראל וגם כאן אנו תקווה כי "הגזרה אמת והחריצות שקר",