פרשת וירא: חומות השנאה מאיימות לפרק אותנו, כך תנצחו אותן

בשנת 1978, הגיע סוהר צעיר בן 19 בשם כריסטו בראנד לשרת בכלא השמור באי רובן שבדרום אפריקה. בראנד חונך כל חייו על ברכי תורת האפרטהייד הנוקשה: אסירים שחורים תוארו באוזניו כמחבלים מסוכנים, תתי-אדם נעדרי רגש שראויים ליחס נוקשה ומשפיל בלבד. אלא שבאחד התאים ישב אדם ששינה את תפיסת עולמו לחלוטין- נלסון מנדלה.

מנדלה לא השיב בסרבנות ולא בזעם. במקום זאת, הוא התייחס לסוהר הצעיר בכבוד אנושי אמיתי ומפתיע. הוא התעניין במשפחתו, שאל לשלומו, וכאשר אשתו הגיעה לביקור נדיר עם נכדם שנולד, מנדלה נטל סיכון אישי כבד, ניגש אל הסורגים בחום, וביקש רק לברך את התינוק ולהחזיק בידו לרגע.

אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו

המחווה הפשוטה והטהורה הזו שברה את כל חומות השנאה והדעות הקדומות. בראנד תיאר לימים בספרו שמנדלה לא ראה בו סוהר עוין, הוא ראה בו קודם כל בן אדם. הנדיבות שלו כלפי מי ששלט בו פירקה אותו מבפנים . הסוהר, שנשלח להשגיח על אסיר מוקצה, הפך לאחד מחבריו ומגיניו הנאמנים ביותר לאורך כל שנות מאסרו. הכוח הזה- לתת כבוד, שפע ומאור פנים למי שנמצא מחוץ למחנה שלך, למי שלכאורה רחוק ממך שנות אור- הוא תמצית המהפכה שהביא אברהם אבינו לעולם בפרשת וירא.

האוהל של אברהם: חסד מותאם אישית

פרשת וירא מגוללת לעינינו את דמותו המופלאה של אב האומה. אברהם אבינו יושב בפתח האוהל כחום היום, ממתין לעוברי אורח. כשהם מגיעים, הוא אינו מסתפק בנתינת פת לחם יבשה כדי לצאת ידי חובה. הוא מתאים את האירוח לכל אדם כפי שהורגל בביתו, ומעניק לו מעבר למצופה: מי שהורגל בבשר בקר קיבל בן בקר רך וטוב עם תוספות משובחות, ומי שהורגל בלחם יבש קיבל עוגות סולת טריות.

אך אברהם לא רק הכניס עוברי אורח סתמיים, הוא הכניס אותם אל העולם הפנימי של האמונה. אורחיו היו עובדי עבודה זרה (המשתחווים לאבק רגליהם), אך כשאכלו משולחנו, הם פגשו לראשונה מושג חדש שלא היה קיים בעולם העתיק : אדם הפותח את לבו, את כישוריו, את ממונו ואת קירות ביתו עבור כל נברא באשר הוא. מתוך השובע והחום, הוא הציע להם להודות למי שהעולם שלו . החסד הגשמי הפך לגשר רוחני.

ט"ז בחשוון: כשהעולמות נפגשים ב"תורת חסד"

השבוע, בסמיכות לפרשת וירא, חל יום פטירתם המשותף של שני ענקי רוח בישראל שהלכו לעולמם באותו היום ממש (ט"ז במרחשוון): הרב שך זצ"ל והרב שלמה קרליבך זצ"ל. על פניו, קשה למצוא שני עולמות כה שונים. מחד- מנהיג עולם הישיבות הליטאי, שקדן מופלג השקוע בעומקה של הלכה וסוגיה בבני ברק, ומאידך- "הרבי המרקד", המשוטט בין צעירים מחפשי דרך ברחובות ניו יורק וסן פרנסיסקו.

אך כשמתבוננים בשורש מעשיהם, שניהם חיו ונשמו את אותו מאמר חז"ל מפורסם במסכת סוכה (דף מט): "אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי דִּכְתִיב 'פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ'? וְכִי יֵשׁ תּוֹרָה שֶׁל חֶסֶד וְיֵשׁ תּוֹרָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל חֶסֶד? אֶלָּא: תּוֹרָה לִלְמְדָהּ- זוֹ הִיא תּוֹרָה שֶׁל חֶסֶד, שֶׁלֹּא לִלְמְדָהּ- זוֹ הִיא תּוֹרָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל חֶסֶד". התורה אינה קניין פרטי של האדם להסתגר בו, תורה אמיתית מוכרחת להישפך החוצה כחסד אל הכלל.

אצל הרב קרליבך, הדבר התבטא בהתמסרות מוחלטת לכל נפש שבורה. בזמן בקיעת מסך הברזל בברית המועצות, הגיע לחלק ליהודים צמאים כיפות, סידורים ותפילין. כשאזל המלאי לחלוטין, ניגש אליו נער נרגש שביקש תפילין לקראת בר המצווה שלו. כשראה רבי שלמה את עיניו הדומעות של הילד, לא היסס לרגע: הוא פתח את תיקו האישי והעניק לנער את התפילין היקרות שקיבל מאביו. כשהנער שאל על כיפה, הוריד רבי שלמה את הכיפה מראשו והניח אותה על ראש הנער.

אצל הרב שך, תורת החסד פעלה באותה עוצמה שקטה ומעשית. מסופר עליו שבאחד הימים נסע במיוחד מבני ברק לירושלים, בטרחה גופנית מרובה, אך ורק כדי להסדיר מקום עבודה ופרנסה עבור אשת אברך שנקלע למצוקה כלכלית קשה. הוא סירב לעזוב את המקום ולשוב לתלמודו עד שקיבל התחייבות חתומה שהאישה תתקבל לעבודה.

"אנחנו מאמינים" מאחורי הסורגים באמריקה

אך הנקודה המפעימה ביותר היא שתכונת החסד של אברהם אבינו איננה נחלתם הבלעדית של גדולי הדור, היא חקוקה כקוד גנטי בנפשו של כל יהודי, ומתפרצת לפעמים במקומות הבלתי צפויים ביותר.

עדות חיה לכך סיפר לי אחד האסירים בשיעור שהעברתי בבית הכלא, מ', שהוא שהה בבית מעצר פדרלי בארצות הברית יחד עם האחים אברג'יל. ובכל יום שישי, נהגו האסירים הגויים האדוקים בדתם להתכנס סביב שולחנות האוכל. מנות הכלא שקיבלו היו דלות וקצובות ביותר, והם היו משלבים ידיים בתפילה ומודים על המעט שיש להם.

כשהם ראו את זה , החליטו נציגי האסירים היהודים, האחים אברג'יל ומ', לפתוח שולחן של חסד. מדי יום שישי הם היו ניגשים אל אותם אסירים ומעמיסים עליהם מכל טוב: הררי ממתקים, חטיפים ופחיות שתייה שרכשו בקנטינה של בית הסוהר.

האסירים הזרים הביטו בהם בהשתאות ושאלו: "מדוע אתם עושים את זה? " התשובה שקיבלו הייתה חזקה: "כדי שתראו שיהודים נותנים הכי הרבה. ביד פתוחה, בלי משוא פנים, ומתוך אהבה לכל אדם". הנתינה הזו המיסה את חומות הכלא, וסביב אותן פחיות וממתקים החלו להירקם שיחות עמוקות על מהותה של היהדות ועל הבורא שמפרנס את כולם.

השיא היה כאשר אותם אסירים זרים ביקשו ממ' שילמד אותם משהו מעולמם של היהודים. מ' לימד קבוצה של ארבעים אסירים קשוחים את המילים והניגון של "אנחנו מאמינים בני מאמינים ." סוהר בית הסוהר, שעמד בצד וצפה במחזה החד פעמי הזה, של עשרות עבריינים שרים בהתלהבות שיר אמונה יהודי, ניגש אל מ' המום לחלוטין ואמר: "בכל שנותיי בשירות בתי הסוהר, מעולם לא ראיתי את הקבוצה הזו מקשיבה למישהו, ובוודאי לא חוזרת אחריו שוב ושוב על שיר של תקווה".

התורה אינה נמדדת רק בידע המופשט שנצבר בין כותלי בית המדרש, אלא ביכולת להפוך אותה ל"תורת חסד" שנשפכת אל האחר. כשאדם נותן מעצמו למי שאינו מאנשי שלומו, בלי אינטרס ובלי להתחשבן- הוא לא רק מרומם את הנזקק, אלא מקדש שם שמיים ומזכיר לעולם כולו שיש אב אחד לכולנו.

הכותב הינו רב קהילה מחנך ומשורר