כמה פעמים מצאתי את עצמי שותקת או עוצרת כדי לא להתעמת. מתכוונת להגיד משהו אבל בגלל התגובה שאולי תהיה, בגלל שאולי ישפטו אותי באופן מסויים, שאולי יקצצו לי את הכנפיים, אני עושה איזה קווץ', תיקון קטן, התאמה למי שמאזין. לא שקר מטורף אבל קיצוץ, שינוי, הוספה, עריכה, ובסוף את נשמעת אחרת לגמרי ממי שאת. אם את בכלל נשמעת. לפעמים מפחיד מדי להשמיע את הקול האותנטי שלך עצמך.
כשעמדתי לכתוב על הפרשה קראתי אותה שוב ושוב ועוצמת כל אירוע מהפכת קרביים ומעוררת שאלות עצומות אבל פתאום הפתיע אותי הרצף. כמו בטיעון משפטי, שאת בונה התחלה ואמצע וסוף, משלימה רעיון שלם דרך נדבכים, פתאום הייתי מוכרחה לנסות להבין, מה הרצף מבקש לבנות? וככל שהוספתי וקראתי עלתה בי תחושה שהמאורעות נקשרים דרך השתיקה.
פרשת השבוע פרשת וירא
דרך אותו רצון עתיק ואנושי להיות אהוב. לשתוק כדי לא לעורר מהומות. אנחנו נוהגים לראות בשתיקה מימד אמוני, שמוכיח דווקא את עוצמת ההתמסרות של אברהם אבל אולי הפרשה רוצה להוביל דווקא להשלכות העצומות של שתיקה? להזהיר אותנו מפני ביטול הקול שלנו? מפני ביטול האמת שעולה מתוכנו?
באירוע הראשון בפרשה מתבשרים אברהם ושרה המאזינה מהאוהל שעומד להיוולד להם בן באירוע ניסי. שרה צוחקת בקרבה אבל הדבר לא נעלם מעיני הקב"ה: " לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה?" הוא שואל את אברהם ואברהם שותק. והרי הוא עצמו צחק בפעם הראשונה שהתבשר על הילד, בדיוק כמו שרה: "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל-פָּנָיו, וַיִּצְחָק; וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ, הַלְּבֶן מֵאָה-שָׁנָה יִוָּלֵד, וְאִם-שָׂרָה, הֲבַת-תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד? " הוא היה יכול לדון לכף זכות את שרה אבל הוא מעדיף לשתוק. קשה להתעמת עם עוצמת הסמכות ועדיף לכסות על הרהורי הכפירה שלך.
איך אפשר לומר שאברהם חושש להתעמת כשבמהלך הבא הוא נאבק על גורל סדום ומציב כמו במשחק מתמטי, 50 צדיקים מול כלל הרשעים ומפחית ומפחית... אומץ גדול לצאת בויכוח כזה, אם כי אומץ מלווה בזהירות הכרחית: "הֵּנה־נָ֤א הוֹאַ֨לְתִּי֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל־אֲדֹנָ֔י וְאָֽנֹכִ֖י עָפָ֥ר וָאֵֽפֶר... אַל־נָ֞א יִ֤חַר לַֽאדֹנָי֙ וַֽאֲדַבֵּ֔רָה" . הרגע נכרתה ביניהם הברית, וכמו בתפקיד נחשק שהתקבלת אליו אבל אז זיהית בעיה, אברהם חושש להציף את הבעיה. מצד אחד נבחרת בזכות מי שאתה, לפי המדרש, החשיבה העצמאית מול עולם פגאני, אבל מנגד, אותה עצמאות מחשבתית בדיוק עלולה להיות מסוכנת. לכן לפני הטיעון המכריע הוא עוצר. עשרה צדיקים "וְאַבְרָהָ֖ם שָׁ֥ב לִמְקֹמֽוֹ: " תישארי במקום שלך. אל תקוממי עליך הרים.
והשתיקה ממשיכה להתפשט באירוע השלישי. לוט עומד מול מבחן גדול. בני העיר דורשים שיוציא אליהם את האורחים, שניים מתוך שלושת המלאכים/האנשים.
לוט חדש בסדום. מי רוצה להקים עליו את כולם כשהוא רק מגיע? בתוכו אולי היה רוצה לשים גבול חד שלא נותן יד להתעמרות אבל המחיר עלול להיות כבד מדי. לוט בוחר בחלופה מחרידה: "הִנֵּה־נָ֨א לִ֜י שְׁתֵּ֣י בָנ֗וֹת אֲשֶׁ֤ר לֹא־יָֽדְעוּ֙ אִ֔ישׁ אוֹצִֽיאָה־נָּ֤א אֶתְהֶן֙ אֲלֵיכֶ֔ם וַֽעֲשׂ֣וּ לָהֶ֔ן כַּטּ֖וֹב בְּעֵֽינֵיכֶ֑ם". ההצעה נוראית, בלתי נתפסת, אבל גם לא מועילה. עוד רגע "וַיִּגְּשׁ֖וּ לִשְׁבֹּ֥ר הַדָּֽלֶת". כמו שאמר צ'רציל על הסכם מינכן ב-1938 כשאירופה עמדה מהצד בעוד היטלר מספח לגרמניה את חבל הסודטים: "יכולתם לבחור בין החרפה לבין המלחמה. בחרתם בחרפה, ותזכו גם במלחמה". כשלא עומדים נחרצים מול הרוע, הרוע רק הולך ומתגבר.
ומה חושבות בנות לוט כשמעלים אותן כקורבן לתוקפים? עכשיו הן שותקות אבל בהחלטה על הנקמה ההישרדותית קולן יישמע לראשונה: סדום חרבה והן משכרות את אביהן ומשתמשות בו. הוא פרץ את הגדר, וכעת כבלי המוסר נאלמו.
אברהם מגיע לגרר. גם הפעם יציג את שרה היפהפיה כאחותו, אך בשונה מירידתו מצרימה שם הסביר לה: "אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ", כאן רק יצהיר: "אֲחֹתִי הִוא". הרמב"ן אומר שהוא למוד ניסיון מהמצרים וחושש מאנשי גרר, אבל הבריחה מהאמת מובילה לעימות חריף יותר.
אבימלך מלך גרר שגם בחלום בו מתגלה לו האמת מתריס מול הקב"ה שלא יענישו על לא עוול בכפו "אֲדֹנָ֕י הֲג֥וֹי גַּם־צַדִּ֖יק תַּֽהֲרֹֽג"? שולח לקרוא לאברהם ורק כשאברהם מתוודה על הפחד הוא ניצל: "אֵֽין־יִרְאַ֣ת אֱלֹהִ֔ים בַּמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה וַֽהֲרָג֖וּנִי עַל־דְּבַ֥ר אִשְׁתִּֽי". הכנות מובילה את מלך גרר לתת להם פיצוי ובתמורה נושא אברהם תפילה עבור נשותיו לפרי בטן.
זהו ניסיון לאברהם לפי המדרש, אבל אולי הוא צולח אותו בזכות הבחירה באמת?
באירוע הבא, החמישי, פוקד הקב"ה את שרה. משתה גדול נערך ביום היגמלו של יצחק ושרה הרואה את ישמעאל מצחק דורשת שיגורש עם צרתה הגר. "וַיֵּ֧רַע הַדָּבָ֛ר מְאֹ֖ד בְּעֵינֵ֣י אַבְרָהָ֑ם עַ֖ל אוֹדֹ֥ת בְּנֽוֹ". רע הדבר בעיניו אבל האם הוא אומר משהו לאשתו? לא. הקב"ה מופיע כיועץ זוגיות ומציע לאברהם לשמוע בקולה: "וַיַּשְׁכֵּ֣ם אַבְרָהָ֣ם | בַּבֹּ֡קֶר וַיִּקַּח־לֶ֩חֶם֩ וְחֵ֨מַת מַ֜יִם וַיִּתֵּ֣ן אֶל־הָ֠גָ֠ר שָׂ֧ם עַל־שִׁכְמָ֛הּ וְאֶת־הַיֶּ֖לֶד וַיְשַׁלְּחֶ֑הָ וַתֵּ֣לֶךְ וַתֵּ֔תַע בְּמִדְבַּ֖ר בְּאֵ֥ר שָֽׁבַע" . אברהם לא משתף את שרה בקושי שלו, לא מזהיר את הגר מפני העתיד, והכואב מכל - לא מדבר ולא נפרד מבנו. לפעמים את לא רוצה להציף משהו שקשה לך בתוך הזוגיות. למה לדבר, למה לריב. אבל כשמסתירים כאב אמיתי הוא באמת נעלם? לא בטוח. אולי הוא נאגר והופך למרחק. כשאין דיבור, מצטבר הרבה בבטן.
הקול הראשון שנשמע הוא בכייה של הגר שמביא לתגובת מלאך האלוהים: "כִּֽי־שָׁמַ֧ע אֱלֹהִ֛ים אֶל־ק֥וֹל הַנַּ֖עַר". קול נענה בקול. הכאב נענה בהבטחה שהילד יגדל לגוי גדול והקב"ה פוקח את עיניה לראות באר. כשנשמע קול המצוקה, אפשר להגיש עזרה. כשהיא משמיעה את הקושי, המים מפכים.
עכשיו נפגוש שוב במלך גרר ושר צבאו. אבימלך לא חובב שתיקה. יש קושי - לא נטאטא. אל תשקר לי, הוא מתרה באברהם, תכיר בחסד שעשיתי עימך. אבל אברהם מוטרד מגזילת הבאר ואבימלך משתאה: "גַם־אַתָּ֞ה לֹֽא־הִגַּ֣דְתָּ לִּ֗י וְגַ֧ם אָֽנֹכִ֛י לֹ֥א שָׁמַ֖עְתִּי בִּלְתִּ֥י הַיּֽוֹם". לו היית אומר לי הייתי יכול לפתור את הבעיה. רק אחרי שמהות הסכסוך מונחת על השולחן, אפשר להתחיל לדון בפתרון ענייני. כדי לכרות ברית קודם צריך היה להגיד את שעל ליבך. בגלוי.
וכעת, כשנדמה שגודש האירועים מילא את שפת הפרשה, מגיע המבחן הגדול: "וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְהָ֣אֱלֹהִ֔ים נִסָּ֖ה אֶת־אַבְרָהָ֑ם" ובראיית הקריאה עד עתה, מה המבחן? הליכה בשתיקה שלושה ימים מיד השכם כמו עם הגר? הליכה דמומה ופצועה והגעה להר המוריה להקריב את הבן מבלי לומר מילה? אולי המבחן האמיתי היה התייצבות מול הקב"ה ויציאה כנגד הדרישה האכזרית והקשה מנשוא? הרמב"ם אומר שזו מהקושיות הגדולות ומי שיודע אותה זה רק השם ואברהם.
כמו שנתבע מנח בזמנו, שיתפלל על האחרים, מסכים המלב"ים: "ושמרו דרך השם לעשות צדקה ומשפט". איך לעשות צדקה ומשפט מתיישב עם מעשה העקידה? הוא קובל כנגד אברהם. צריך היה להתווכח ולהתעקש.
רש"י כל-כך מתקשה לקבל את השתיקה שהוא מנסח עבורנו דו שיח: כשאמר הקב"ה: "קח נא את בנך", אמר לו אברהם אבינו: "שני בנים יש לי". השיב לו הקב"ה: "את יחידך". אמר לו אברהם: "זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו". אמר לו הקב"ה: "אשר אהבת", והשיב: "את שניהם אני אוהב". אמר לו הקב"ה: "את יצחק".
"אסור ליראת שמים שתרחיק את המוסר הטבעי אחרת היא לא יראת שמים" אומר הרב קוק באורות הקודש. וגם הקליר מבקר את אברהם שלא התפלל לטובת יצחק ואומר שלכן לא ניתנה התורה על ידו.
פרשת השבוע פרשת וירא
ואולי זה הרעיון בפרשה? שאסור להשתיק את הקולות הכואבים והפגועים שעוברים תופת גם אם שמיעת הקול שלהם קשה ומייסרת? אולי שתיקה שתשתיק את הכאב, תקצרי, תוביל לסכין המאכלת שתונף מתוכנו על עצמנו ומי יעצור אותה אז?
ולמול השתיקות וחצאי האמיתות, מספקת ההפטרה במלכים, זעקה על הכאב מן ההתחלה:
"וְאִשָּׁ֣ה אַחַ֣ת מִנְּשֵׁ֣י בְנֵֽי־הַ֠נְּבִיאִים צָעֲקָ֨ה אֶל־אֱלִישָׁ֜ע... וְהַ֨נּשֶׁ֔ה בָּ֗א לָקַ֜חַת אֶת־שְׁנֵ֧י יְלָדַ֛י ל֖וֹ לַעֲבָדִֽים" ואלישע מיד עונה ובזכות הדיאלוג הבהיר שבים הבנים והכלים מתמלאים שמן.
ובסיפור השני, בו מתחננת האשה השונמית לילד ואז תובעת את הצלתו, המאבק משיבו לחיים. ואברהם על יצחק לא ביקש בעודו חי. אולי על מה שחשוב לך את חייבת לדבר. אולי זה מרתיע אבל תימצא הדרך לדבר אם זה חשוב? אולי היפוך השתיקה הוא לא הצעקה. אולי ההיפוך הוא דיבור.
השבוע חל יום פטירת רחל אמנו וקולה אמיתי כל-כך. איך אפשר שלא לבכות על ילדיך שלא כאן. "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ". הדיבור מנחם, כי הכאב נשמע. לא לקצר ולא להתקדם. בסכסוכי גישור במקרים הכי קשים, לפעמים עצם השמעת הכאב באוזני הצד השני וקבלת העובדה שיש כאב, מקדמת מאד את הנכונות למצוא פשרה.
"וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת" בסוף תמיד רואים את הקולות. אסור לטשטש, צריך לשמוע.
אורי אגוז היא עורכת דין, מגשרת וכותבת לתיאטרון ולטלוויזיה