בעולם הרגשות, יש שני סוגי בכי - דמעות של עצב ודמעות של שמחה. איך מבדילים ביניהם? בדרך כלל הקונטקסט הוא זה שיכריע. כשאמא יושבת במסיבת גן של הבן שלה והוא מופיע בבמה בגאווה עם התפאורה, ברור שהדמעות הזולגות מהעיניים הם של שמחה ונחת. כאשר היא עומדת בלוויה ומרגישה את הכאב של האובדן ברור שהבכי מבטא את העצב והאבלות.
אבל האם יש סוגי צחוק? בפרשת וירא, אנו נחשפים לצחוק מספר פעמים. גם אברהם וגם שרה צוחקים כאשר הם שומעים את המסר מהקב"ה שהולך להיוולד להם ילד. למרות ששניהם צחקו, הקב"ה כעס על שרה ולא על אברהם. מהסתכלות בפסוקים אנו רואים שאברהם צחק בלבו בעוד שרה צחקה בקרבה.
"ויִּצְחָ֑ק וַיֹּ֣אמֶר בְּלִבּ֗וֹ הַלְּבֶ֤ן מֵאָֽה־שָׁנָה֙ יִוָּלֵ֔ד וְאִ֨ם־שָׂרָ֔ה הֲבַת־תִּשְׁעִ֥ים שָׁנָ֖ה תֵּלֵֽד" (בראשית יז, טז)
"וַתִּצְחַ֥ק שָׂרָ֖ה בְּקִרְבָּ֣הּ לֵאמֹ֑ר אַחֲרֵ֤י בְלֹתִי֙ הָֽיְתָה־לִּ֣י עֶדְנָ֔ה וַֽאדֹנִ֖י זָקֵֽן׃" (בראשית יח, יא).
פרשת השבוע פרשת וירא
המפרשים מסבירים את סוגי הצחוק השונים שלהם. אונקלוס מסביר שאברהם צחק מתוך שמחה והאמין בברכה שהוא קיבל, אבל שרה צחקה מתוך לגלוג וחוסר אמונה שזה באמת יכול לקרות. הרש"ר הירש מפרש את ההבדל בין סוגי הצחוק - יש את "הצחוק הטבעי העולה מאליו, שלמראה דבר מצחיק קשה להתאפק ממנו". לעומת "הצחוק העולה במכוון, הלועג לפער שבין המחשבה והמעשה". יש צחוק שיוצא מהבטן מתוך רגשות חיוביים של שמחה ולרוב אי אפשר לשלוט בו כי הוא התפרצות של שמחה טבעית. לעומת זאת, יש צחוק הנובע מהסתכלות צינית. כאשר צחוק בא מתוך ציניות, הוא הביטוי החיצוני של תחושה פנימית של שליליות או ספקנות.
אנו מכירים מצבים אחרים בהם לצחוק יש ביטוי שלילי. בספר שופטים (פרק טז), לאחר ששמשון שבוי אצל הפלישתים, עיוור, הם מוציאים אותו לפניהם כדי 'לצחק' ולשעשע אותם. במסילת ישרים מתייחסים לצחוק בפרק ה' 'השחוק והלצון' כביטוי של הוללות, של שמחה שטחית ללא תוכן או מצוה.
פרשת השבוע פרשת וירא
לאחר ששרה הגיבה בצורה הזאת, היא ממשיכה להכחיש את התגובה שלה כאשר היא אומרת שהיא לא צחקה. "וַתְּכַחֵ֨שׁ שָׂרָ֧ה לֵאמֹ֛ר לֹ֥א צָחַ֖קְתִּי כִּ֣י יָרֵ֑אָה" (בראשית יח, יג). הרמב"ן שואל למה שרה הכחישה את הצחוק שלה? ומסביר שהיא לא ידעה שהמסר הגיע ע"י נביאים. היא לא ראתה את המלאכים ואברהם לא הסביר לה שהקב"ה אמר שהיא תלד. לכן התגובה הצינית שלה נבעה מהמציאות כמו שהיא הכירה אותה.
אפשר להבין למה שרה לגלגה על הודעה שהיא חיכתה לה מעל שבעים שנה. לאחר שנים של סבל ואכזבה היה לה קושי לקבל את הבשורה הטובה. הפחד וההיסוס להאמין שאולי זה אמיתי דחקו את הרגשות הטבעיים של שמחה ובמקומם נכנסו בכל הכוח, הציניות ומנגנוני ההגנה שלה.
לאחר שנים של אכזבה, רק מסר ישירות מהקב"ה מניח את דעתה ומאפשר לה באמת לשמוח. כולנו מכירים מקרים בהם קרו לנו דברים שפחדנו להאמין ובאמת לשמוח. האתגר שלנו היא לפתוח את עצמנו למעשי ה', לתת לאמונה להתגבר על הפחד של האכזבה ולשמוח באמת ממעשי ה'.
מיכל רונס היא יועצת הלכה מלוות פוריות של מדרשת נשמת בשיתוף קרן גפן