שלושה מלאכים באים אל אברהם, שליחותם נחלקת לשניים. בתחילה הם מבשרים לאברהם ולשרה על בן העתיד להיוולד להם, לאחר מכן אחד מהם (או שניים, ועוד אפשרויות - מצב עמום) משתף את אברהם בתוכניתו של אלוהים להשמיד את סדום.
ישנן שתי אפשרויות לבחון את היחס בין שני החלקים: האחת - אין קשר תוכני בין חלקי השליחות, הם עוקבים זה את זה אבל התכנים שונים. השניה - יש קשר בין שני החלקים. אם אין קשר, אין לקורא מה לעשות עם הסמיכות. אם יש קשר, מעניין לנסות ולשער מה הוא.
בדיאלוג אודות סדום, מתכונן ריבונו של עולם להשמיד את העיר כולה מפאת רעתה שקולה הגיע אליו. אברהם ניצב למולו עם מילותיו המכוננות:
חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!
ומה חשב אלוהים? לולא קולו של אברהם מה היה קו פעולתו והגיונה? עיון בספר יחזקאל (את ההשוואה מגלה הגמרא בתחילת מסכת עבודה זרה) מורה שאפשר לחשוב ולפעול אחרת:
וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר. בֶּן-אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ אֶל-יְרוּשָׁלִַם וְהַטֵּף אֶל-מִקְדָּשִׁים וְהִנָּבֵא אֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. וְאָמַרְתָּ לְאַדְמַת יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי אֵלַיִךְ וְהוֹצֵאתִי חַרְבִּי מִתַּעְרָהּ וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע. יַעַן אֲשֶׁר-הִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע לָכֵן תֵּצֵא חַרְבִּי מִתַּעְרָהּ אֶל-כָּל-בָּשָׂר מִנֶּגֶב צָפוֹן. וְיָדְעוּ כָּל-בָּשָׂר כִּי אֲנִי ה' הוֹצֵאתִי חַרְבִּי מִתַּעְרָהּ לֹא תָשׁוּב עוֹד. (יחזקאל כ"א).
יחזקאל מציב תמונה בה הריגת צדיק עם רשע מגלה את עוצמתו של אלוהים, דווקא בעקבותיה ידעו כולם כי הוא האלוהים. יש כאן מחלוקת חריפה: אברהם נכנס לויכוח תגרני מייגע עם אלוהים, אולי ימצאו חמישים צדיקים בעיר, אולי ארבעים וחמישה, ארבעים, שלושים, עשרים עשר. עשיית המשפט דורשת לא רק הכרה בעקרונות כלליים של צדק, אלא ירידה לפרטים וכימות והצבת גבול ומיקוח עליו. מהצד האחד עומדת דמותו ההרואית של אלוהים שעוצמתו לא מכירה בגבולות, מהצד השני עומדת דמות אחרת של שופט כל הארץ המתון ובודק את הפרטים ומגמיש ומשנה את עמדתו תוך כדי המשא והמתן. אלוהים ללא אברהם הוא אלוהי ספר יחזקאל חסר הגבולות ובעל העוצמה האדירה, אלוהים עם אברהם הוא אלוהי המשפט שגדולתו ניכרת באופן אחר מתון ומתמקח על חיי כל אדם ואדם. האדם אברהם הוא המחולל את המהפך בדמותו של אלוהים שרגיל היה לפעול - במבול - כאלוהי יחזקאל. אברהם הוא שממליך את אלוהים ומעניק לו את תפקיד השופט.
בחלקה הראשון של השליחות פועל אלוהים - אמנם בצד החסד והרכות שבדמותו - גם כן ללא גבול וללא מעצורים:
וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה-בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו. וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים. וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן. וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי. הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן. וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ.
שרה צוחקת לשמע ההודעה כי תלד. למה צחקה שרה? כי זה מצחיק שאחרי בלותה תהיה לה עדנה, זה מוזר, זה בלתי אפשרי. אלוהים מתעקש על כך שהוא יכול לעשות את הבלתי אפשרי, ומתעקש על כך ששרה צחקה כלומר חשבה שזה אבסורד. אלוהים פוצע את גבולות המציאות, את ה'עולם כמנהגו נוהג', הפעם זה טוב לאברהם ולשרה ולצאצאיהם הקוראים את הסיפור.
לפריצת הגבולות יש שני פנים אך הם מתאחדים זה עם זה. פורץ הגבולות יכול להיות איש חסד שלנתינתו אין גבול, ויכול להיות איש זעם שלפגיעתו אין גבולות. אלוהים מופיע בתחילת ספר בראשית כאל אדיר כוח שלטובו ולזעמו אין גבולות. לאור הניסיון המר במבול הוא מרגיש שהוא זקוק לאברהם העומד ללמד את בניו לעשות צדקה ומשפט, כדי שילמד אותו את תורת הגבולות. אלוהים בספר בראשית לא נרתע מלהכיר בטעויותיו ('ניחמתי כי עשיתים') ולנסות להשתנות. אברהם מסייע לו להשתנות ולהיהפך לשופט כל הארץ.
יש שיראו בכך פיחות בכבודו של אלוהים, המכיר בטעויותיו והמפיק לקחים ומשתנה. אך יש - ואני בתוכם - הרואים בכך את גדולתו של ריבונו של עולם, המורה לאדם כי להיות אדם ראוי הוא לא להיות אדם שלם אלא אדם משתלם, המכיר בטעויות לומד מהן ומשתנה. יש שיעדיפו נתינה ללא גבול ומידה, ויש שיאמרו כמו שסבתא שלי היתה אומרת: 'מויחל'. אהבה ללא גבולות יכולה בקלות להיהפך לזעם חסר גבולות. הגבול הוא פרוזאי יותר, אבל יציב ועמוק יותר.
(תודה לחברי קבוצת הלימוד הירושלמית, שבלימוד איתם נתחדשו הדברים הבאים)
ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים