תוכו של ספר בראשית רצוף מעשי גבורה הרואיים, החושפים לפנינו את האדם, "נזר הבריאה", ברוב גודלו ותפארתו. למן בריאתו, בצלם אלוקים, כובש לו האדם את העולם תחת רגליו, רודה בדגת הים ובעוף השמים, מוציא את לחמו מן האדמה, מרבה חוכמה, בינה ודעת, יוצר ופועל, בונה ומכונן. תיאור נפלא של גדולת האדם (שהודגשה ונמתחה עד שמי רקיע בספרות המוסר מבית המדרש של נווארדהוק) נמצא בספר תהילות דוד (תהלים ח, ו-ט): "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹקִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ. תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו. צֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם וְגַם בַּהֲמוֹת שָׂדָי. צִפּוֹר שָׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם עֹבֵר אָרְחוֹת יַמִּים".
אכן, לצד כיבוש העולם, החתירה אלֵי שמים, הרגישות האנושית ומעשי הגבורה, בינות לקפלים, מתגלה האדם לא רק ביופיו אלא גם במלוא כיעורו. כך, כבר במעשה גן העדן, ב"חטא הקדמון", בו נתגלה במערומיו ובקלונו, כך במעשה הרצח של אח את אחיו, כך בהשחתה המוסרית של דור המבול ודור הפלגה, וכך במעשים רבים אחרים. עד כדי כך, שבורא העולם ויוצר האדם, מתנחם על שברא את האדם, ומצייר אותו בצבעים קודרים, באמירה כואבת ומדהימה בחריפותה: "וירא ה כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, וינחם ה כי עשה את האדם בארץ, ויתעצב אל לבו".
הכרזת הקב"ה, על "יצר לב האדם רע מנעוריו" (ח, כא), כבר "משננער לצאת ממעי אמו", מבטאת את הפער החריף בין ההוד וההדר של ברוא בצלם אלוקים, לבין שפלות האדם. השחיתות הייתה לאחד מסממני האדם עוד מראשית ימיו. בפירושו על התורה, מצביע, כדרכו, הרש"ר הירש, על תובנות והקשרים לשוניים מרתקים בין השחיתות האישית לבין מצבה השפל והירוד של החברה. הוא מצביע על הזיקה שבין "שחיתות" לבין "שחת", שנמנית עם משפחת החפירות והבורות. אכן, בעוד שבור עשוי לשמש לתכלית ראויה, דוגמת אגירת מים, שמן ויין, כריית השחת אינה אלא לרעה. הכורה שחת נותן מכשול לפני ההולך בדרך, עוצר אותו בדרכו אל מטרתו ומוליכו אלי אבדון.
יתר על כן: הרש"ר הירש מצביע על הזיקה הפונטית, הצלילית, שבין "שחת" ל"שחד". הנותן שוחד, כורה שוחה לדיין ולחברה, פוגע בשוויון ושם מכשול בפני עשיית הצדק. במתן השוחד, הוא שוחט את היושר והיושרה, מפסיק את מהלך החיים, ומנתק מהם את האדם.
העיר סדום הייתה סמל ודוגמא לשחיתות בהתגלמותה. לא רק שחיתות אישית, של אדם אחד, אלא שחיתות של עיר שלמה, חברת חמס, שהפכה את שחיתותה המוסרית והמינית לאורח חיים ולסמלה המסחרי. "הכריזו בסדום ואמרו: כל מי שהוא מחזיק [=תומך] במתן פת לחם לגר ולעני ואביון יישרף באש" (פרקי דרבי אליעזר).
ונאה דרש הרמ"א עמיאל את משנה אבות (ה, י): "האומר שלי - שלי, ושלך - שלך, זו מידה בינונית, ויש אומרים: זו מידת סדום". הכיצד ניתן להציע הבדל כה קוטבי בין "מידת סדום" ל"מידה בינונית"? פירש הרמ"א עמיאל: "האומר", לשון יחיד, "שלי - שלי, ושלך - שלך", אם רק יחיד נוהג במידה זו, זו מידה בינונית. אך אם "יש אומרים", הרבים נוהגים כן, אם מידה אנוכית זו הופכת לנורמה חברתית, הרי "זו מידת סדום".
"מעשה סדום" וחטאותיה אינו מתבטא רק בשחיתות הגדולה, במעילות ענק, במעשי הונאה חובקי עולם, אלא גם, ואולי דווקא, בהתעללות ובהתעמרות באותן "נערות קטנות", דלות ומסכנות, בחסרות הישע שנתונות למרות אחרים. "מעשה בשתי נערות שירדו למלאות מים מן המעין. אמרה אחת לחברתה: למה פנייך חולניות? אמרה לה: כלו מזונותינו וכבר אנו נוטים למות. מה עשתה? מילאה את הכד קמח והחליפו ביניהן את הכדים. כיוון שהרגישו אנשי סדום בדבר, נטלוה ושרפוה. אמר הקב"ה: אפילו אני מבקש לשתוק, דינה של נערה אינו מניח אותי לשתוק". וזהו שאומר הכתוב: "הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה" - דווקא הוא, קול זעקתה וצעקתה, בכייה ותחנוניה של הנערה המסכנה, עולה השמימה, בוקע שערי רקיע וגוזר כליה על העיר.
למראית עין, הייתה חברת סדום מלאה ביראת שמים. את הפסוק "ואנשי סדום רעים וחטאים לה מאד" (יג, יג), ביאר רבי מנדלי מקוצק כדרכו, בחריפות יתירה: "ואנשי סדום רעים וחטאים", בכל מה שנוגע למצוות שבין אדם לחברו הרבו במעשי רמייה ונבלה, אבל "לה - מאד!", באיסורים ובחומרות שבין אדם למקום, הם היו "לה מאד", קנאים ומטיפי מוסר לכל העולם. גם את מעשיהם הנקלים והנבזיים ביותר עשו, כביכול, "לשם שמים".
במידה שבה חטאו אנשי סדום, מידת השחיתות, בה לקו. ולא לחינם חוזר המקרא ומדגיש את השחתתם לא פחות משלוש פעמים: "כי מ ש ח י ת י ם אנחנו את המקום הזה.... וישלחנו ה לש ח ת ה... כי מ ש ח י ת ה את העיר (יט, יג-יד)". סופה של חברה מושחתת, שתידון לכליה והשחתה, ושמה ייזכר לדראון עולם.