פרשת העקדה מציגה, לכאורה, מסר מאד ברור. על האדם לציית לדבר ה, להיות מוכן להקריב למענו את הקרבן הגדול ביותר, וזאת מתוך ודאות מוחלטת שכך הוא רצונו. ואכן, שנים רבות היוותה פרשה זו סמל ומופת לציבור שלם של שראו בעצמם את דמותו של "יצחק" כאשר מסרו את נפשם על קדושת ה באירועי שמד שונים.
והנה, בעידן המודרני אנו רגילים לשמוע יותר ויותר דעות המבקרות את התנהגותו של אברהם. רוח ההומניזם וחמלת האדם תמהות על התנהגות פגאנית זו, הממהרת להקריב קרבן אדם ללא משפט וללא דין. הייתכן כי אברהם, שביקש רחמים על רשעי סדום, לא יפעל כלום למען בנו יחידו אשר אהב? ואם בו אין הדבר נוגע, לפחות שידאג לשרה אשתו שחכתה לבן זה תשעים שנה?! וכי אינה ראויה היא לדרישה וחקירה בדבר כוונותיו של הא-ל?!
אילו היו קושיות אלו רק פרי עטם של שוחרי ההומניזם, דיינו. אך לתמיהות אלו יש בסיס במקרא עצמו.
אין כאן המקום להרחיב אבל רק נציין שתי עובדות מתמיהות: א. הציווי לעקוד את יצחק הגיע מאת הא-להים ואילו הצו המונע ממנו לשוחטו הגיע "רק" מן המלאך. גם לאחר העקידה אין עוד גילוי של א-להים לאברהם. האם ייתכן ויש כאן עונש על מעשהו? ב. לפי פרשת חיי שרה, שרה מתה והיא לבד. לאחר העקידה אברהם לא שב אליה כי אם לבאר שבע. האם ייתכן כי פרשת העקידה גרמה לסכסוך ופירוד ביניהם?
 |
|
(ציור: Laurent de La Hyre)
|
המקרא איננו מספק תשובות לתמיהות אלו, ואנו נותרים עם השאלות פתוחות. הסיפור המקראי שהיה ביטוי פשוט וברור לוודאות ואהבה א-להית מתגלה כנתון בספק. היוצרות מאוימות להיהפך - אברהם הצדיק עלול להתגלות כמי שלא עמד בניסיון שהוצב לפניו, ואנו, הקוראים, מסתכנים בבלבול אמוני. אז מהו באמת הרצון הא-להי? האם זה היה הציווי הראשוני שהורה להקריב את יצחק, או הצלתו, כפי שאנו מורגלים, או שמא בכלל הרצון הא-להי היה שאברהם יתנגד להוראה אנטי-מוסרית זו, ויפציר בא-להים לשנות את גזירתו?!
בליקוטי מוהר"ן תנינא, יב, מובא:
כשאדם נופל חס ושלום לבחינת מקומות אלו... ונופל לספיקות והרהורים ובלבולים גדולים. ואזי מתחיל להסתכל על עצמו ורואה שרחוק מאד מכבודו יתברך ושואל ומבקש איה מקום כבודו... זה עיקר תקונו ועליתו, בבחינת ירידה תכלית העליה המובא בספרים...
בתורה זו מתמודד ר נחמן עם מציאות קשה ומכבידה של תחושת ריחוק בעבודת ה. טבעו של עולם שהוא מזמן לעתים את האדם למקומות המרוחקים מבורא העולם. שם מתחילים הספקות לנקר במוחו של אדם ועולות בראשו מחשבות כפירה. מה תיקונו של האדם בעתות אלה? כיצד הוא יוכל לשוב בתשובה כאשר הכל חשוך עליו?
פתרונו של ר נחמן נעוץ בקריאתו של האדם כלפי בוראו, חצי בלשון שאלה חצי בקול תחנונים, "איה מקום כבודו". בשאלה זו מתקבצות להן כל תחושות הריחוק ועימן הקושיות הנוראות שיש לאדם המונעות ממנו להיפגש עם הבורא. באופן פרדקוסלי, בשלוש המילים הללו טמון גם אותו רצון פנימי ועמוק שקיים באדם שקורא לו להתקרב אל ה, שכן אילולי אותו קשר עמוק לא-להים שקיים באדם, הוא לא היה סובל ממצוקת הריחוק שהוא חווה!
לכן דווקא בקריאה זו, כבמטה קסם, האדם פתאום מוצא את בוראו. וכיצד? כי אותה קריאת איה לנוכח החושך הא-להי היא עצמה גילויו של אותו אור. בקריאה זו אדם חושף את שהיה טמון בו והוסתר על ידי מסכים שונים - את אותו ניצוץ א-להי.
וזהו בחינת עולה, בחינת ואיה השה לעולה, שבחינת איה היא בחינות שה לעולה לתקן ולכפר הרהור הלב שבא ממקומות המטונפים כנ"ל. כי על ידי בחינות איה, נתתקן ועולה משם כנ"ל.
פסוק זה הוא כמובן פסוקו של יצחק ששואל בפרשת העקדה את אביו היכן השה לעולה. לא קשה לשער שגם יצחק מצוי ברגעים אלו, של הליכה אל היעד, בחושך והסתר. גם הוא תמה האם באמת אביו הולך להקריבו, והאם יש בזה מעשה א-להים או מעשה שטן. גם הוא נופל לספקות בדבר הרצון הא-להי, ולכן לא נותר לו אלא לשאול את שאלת ה"איה".
וכפי שאמרנו, כגודל הקושיה כן גודל התיקון. שאלת ה"איה" היא פתח השיבה אל ה. עצם הקריאה היא הגילוי המחודש. ולכן כבר שם טמון הפתרון של כל הספקות - "השה לעולה".
מעשה העקדה מואר לפי פרשנות זו באור אחר לחלוטין. שיאו איננו דווקא ברגעים הדרמטיים שבסופו, אז הוכיח אברהם שהוא מוכן למסור את בנו למען הציווי הא-להי, אלא דווקא באמצעיתו, בעת אשר יצחק מפריח לאוויר את תמיהת ה"איה". היא זו שבסופו של דבר מביאה את גאולתו.
מרגע זה מתחיל חצייה השני של פרשת העקידה והדברים הולכים ומתבהרים. עם תחושות של התעלות, בקבלת הספק, והקריאה והתפילה אל הא-לוקים, אברהם ויצחק מגיעים סוף סוף אל המקום המיועד, מכינים את המזבח, ובסוף אכן מתגלה אותו "שה לעולה" אליו כיוון א-להים מלכתחילה. הספק אט אט נפתר, והוא מתגלה בדיעבד כמנוף הראשי שהביא את רגעי הדבקות להם זכה אברהם בהר המוריה, עד שלבסוף המקום נקרא על שמו - "ה יראה".
הבלבול והספק העולים מפרשת העקדה הם גם המסר העמוק שלה. אכן, הכתוב סותם לנו את פשרו של מעשה זה. הוא אף רומז להתייחסויות שונות כלפיו, אבל כל זאת כדי להציב אותנו מול התמודדותו של אברהם ויצחק עצמם, מול הספק, תוך תקווה שנאמץ את פתרונם.