בפרשתנו נאמר לאברהם: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח יט). מכאן מקור למצוות חינוך המוטלת על עם ישראל לדורי דורות ("משך חכמה" כאן, לרב מאיר שמחה מדווינסק). אבל, יש בפסוק זה אף יותר מכך: "ידעתיו למען...", כלומר בחרתי באברהם, "גדלתיו ורוממתיו, בעבור אשר יצוה את בניו אחריו לעשות את הישר לפני. ולכך אשימנו לגוי גדול ועצום שיעבדוני" (רמב"ן). ה בוחר באברהם ובעם ישראל, בגלל שמסירותם לעניני חינוך הבנים מבטיחה הקמת עם גדול שיעבוד את ה. הפעילות החינוכית היא ממהותה של האומה הישראלית.
אין המפרשים מבארים האם ההתבלטות של עם ישראל בתחום החינוכי נובעת מכישרון חינוכי טבעי או מאחריות ומסירות כלפי הדורות הבאים. יהי כך או כך, יכולה ההיסטוריה של עם ישראל להעיד יותר ממאה עדים עד כמה השקיע עם ישראל בחינוך הילדים, טיפח אותו והתמסר אליו. רבים הם הסיפורים על ויתור של הורים על הפרוטות האחרונות שנותרו להם לטובת חינוך ילדיהם, על מסירות הנפש של מלמדים להבטחת פעילותם הסדירה של תלמודי תורה אף בימי גזירות, על תלמידי חכמים שויתרו על קריירה מפוארת ולימדו תורה לתינוקות של בית רבן. עם ישראל הוא עם שהחינוך נמצא בו במקום גבוה בסולם העדיפויות האישי והציבורי.
אין ספק שהשקעה בחינוך בסדר גודל כזה, בכמות ובאיכות, חייבת להטביע את חותמה על האומה. ברור שהיא משפיעה לברכה על הצעירים, על התלמידים, שזוכים לקבל חינוך ביד נדיבה. הראי"ה קוק זצ"ל (קובץ ז, רה) מחדש שהיא משפיעה גם על המבוגרים. כשם שהקשר של הצעירים עם המבוגרים בונה אותם ומעצב אותם, כך הקשר התמידי של המבוגרים עם הצעירים תורם להם תרומה ייחודית. מהי תרומה זו? משיב הרב קוק: הקשר אל "התום של הילדות. וזהו אושרנו שאנו מקושרים אל החינוך הילדותי [= קשורים אל חינוך הילדים] בצורת תרבותנו. הקשר הזה [= דרך החינוך ובאמצעותו] לבדו הוא כבר עושה בנו הרושם של התקשרות עם הילדות, עם תמימותה, ואיזה זרם של תמימות עובר גם כן עלינו ומזדלף בקרבנו, להפיג על ידו את זוהמת הערמומיות שנמסכה [= שנתערבה] בנו מבגרותנו. אשרי מי שיונק מלשד הילדות גם בהיותו איש, גם בזקנותו".
פירוש: מפורסמת האמרה, שמחנכים נשארים צעירים לעד. המפגש עם ילדים ובני נוער מחדש אותם כל הזמן ושומר על רעננותם. הרב קוק טוען שבעם ישראל ההשפעה החיובית איננה על המחנכים לבדם אלא על כל עם ישראל, מפני שהחינוך איננו מקצוע שולי בעם ישראל אלא חלק מרכזי בתרבות שלו. אנחנו עם של מחנכים, החינוך תופס מקום עיקרי בהוואי התרבותי והחברתי שלנו, ולכן ההשפעה מתפשטת בכל חלקי האומה. עוד מוסיף הרב ומגדיר את טיבה של ההשפעה: אנו זוכים לא רק לרעננות והתחדשות מתמדת אלא גם לתמימות. התמימות היא סגולתם של הילדים, זהו הבל פיהם של תינוקות של בית רבן שאין בו חטא. הילדים תמימים, טהורים, זכים. הם מביטים על העולם באופטימיות, שמחים ומאושרים. במהלך השנים, עם התבגרותם, בדרך כלל מתנדפת התמימות, ואת מקומה לוקחת ההתחכמות - "הערמומיות" וקלקוליה (בביטוי "זוהמת הערמומיות" רומז הרב לזוהמה שהנחש, שהיה "ערום מכל חית השדה", כלומר חכם, הטיל באדם). אבל בעם ישראל, התמימות איננה נחלת הילדים בלבד אלא תכונה לאומית. התמימות היא מידה נעלה שעם ישראל מצליח להפוך לנכס לאומי בזכות הקשר האינטנסיבי שלו עם הילדים. בדרך זו "הוא יונק מלשד הילדות גם בהיותו איש, גם בזקנותו".
עסקנו ביתרונות של ההתמסרות לחינוך ילדים קטנים. האין חשש לחסרונות?! לכאורה, אם כוחות רבים בעם ישראל פונים לחינוך ילדים, אזי מתדלדלים ומתמעטים הכוחות העוסקים בתחומי הרוח הגבוהים! משיב ה"חתם סופר" (ב"תורת משה") שבדיוק כנגד טענה זו נאמר הפסוק "כי ידעתיו למען...". שואל ה"חתם סופר", אם אברהם אבינו הגיע לדרגת נבואה "להודיעו אשר יעשה במשפט אומה או עיר פלונית", מדוע ימנע ה ידיעה זו ממנו? מדוע ייגרע חלקו מכל הנביאים?! אלא, משיב ה"חתם סופר", לא הגיע אברהם למדרגה גבוהה של נבואה. מדוע? "לא מפני שלא היה ראוי, אלא מפני שלא היה לו פנאי לייחד מחשבתו ולהתבונן בענינים גבוהים כאלו, מפני שהיה מתעסק עם בניו ועם ביתו אחריו ללמדם דרך ה". ובתחילת דרכם, בני ביתו היו במדרגה נמוכה. "וכיון שהשפיל דעתו ושכלו לכבוד ה יתב ללמדם דרך ה והפסיד לעצמו מדרגת נבואתו, לכן אמר הקב"ה: המכסה אני... וכי בשביל זה יפסיד?! הלוא ידעתי שלא הגיע לזה רק למען יצוה את ביתו ואת בניו אחריו"!! לכן ה מתגלה אליו ונודע אליו.
לא על אברהם אבינו בלבד מבקש ה"חתם סופר" ללמדנו אלא על כל אחד ואחד מישראל, ועל כלל ישראל, שעוסק בחינוך ילדים. ה מפצה בשפע רוחני את כל מי שעוסק בחינוך ונאלץ לוותר על טיפוחו הרוחני האישי. ה מבשר לנו בפרשתנו שהוא לא יצא נפסד.