המציאות החברתית בה מדינת ישראל מצויה, כפי שזו נחשפת בתקופה האחרונה, מגלה שמשבר עמוק אופף אותנו. תופעות שבעבר היו נדירות, ושנעשו בחדרי חדרים, מתגלות כיום במלוא כיעורן בשער בת רבים. רציחות הפכו דבר יום ביומו, אלימות קשה מאפיינת את הנהיגה בכבישים, התא המשפחתי הופך ממקלט בטוח למקור של פחד במחוזות מסויימים, ועוד ועוד. כסדום היינו לעמורה דמינו.
בניגוד לסיסמאות שמקובל להפריח בציבורים שגם הם אינם נקיים מהתנהגויות חברתיות מקולקלות, לא הכל פרי של החינוך החילוני. למרבה הצער והבושה, אף העולם הדתי והחרדי אינם נקיים מסמים ומאלימות במשפחה ומחוצה לה, ואף תופעות מכוערות אחרות אינן פוסחות על ציבורים אלה. כל מי שאומר אחרת טומן ראשו בחול, והתעלמותו מהסכנות מסוכנת מצד עצמה, והיא מבטאת יהירות נפוחה וחסרת ביסוס ואחריות.
הרמב"ם קובע בהלכות מלכים שבידי המלך הסמכות לעקור מן השורש תופעות מכוערות כאלה, אף בניגוד לדרכה של תורה, לכאורה (הלכות מלכים ג, י):
"כל ההורג נפשות שלא בראיה ברורה, או בלא התראה, אפילו בעד אחד, או שונא שהרג בשגגה, יש למלך רשות להרגו ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה. והורג רבים ביום אחד ותולה ומניחן תלויים ימים רבים להטיל אימה ולשבר יד רשעי העולם".
בדומה לזה כתב הרמב"ם בהלכות רוצח ושמירת הנפש (ב, ד):
"וכל אלו הרצחנים וכיוצא בהן, שאינן מחוייבים מיתת בית דין, אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו. וכן אם ראו בית דין להרוג אותן בהוראת שעה, אם היתה השעה צריכה לכך, הרי יש להם רשות כפי מה שיראו".
איסור הלנת המת התלוי הינו אחד מהחמורים בתורה, כידוע, וכך לשונו של הרמב"ם בנושא (הל סנהדרין טו, ז):
"כיצד מצות הנתלין? אחר שסוקלין אותן, משקעין את הקורה בארץ, ועץ יוצא ממנה, ומקיפין שתי ידיו זו לזו, ותולהו סמוך לשקיעת החמה. ומתירין אותו מיד, ואם לן עוברין עליו בלא תעשה שנאמר לא תלין נבלתו על העץ".
למרות זאת, ואף על פי כן, קובע הרמב"ם שבכדי לשבר יד רשעי העולם יש רשות למלך לעבור על דין תורה החמור, לבזות צלם א-להים שבאדם התלוי, ולעורר מהומה ובהלה במחנה ישראל. ראויה לציון הערתו של ר מאיר שמחה הכהן מדווינסק, שבחן כיצד, ועל פי איזה דין, מותרים בית הדין בהוראת שעה להרוג את הנפש על פי עד אחד, וכיוצא בזה סטיות מדין התורה. כך קביעתו באור שמח על אתר:
"והנראה לי דרבינו סובר, דהואיל דבן נח נהרג עפ"י עד אחד, לכן גם גואל הדם אם הרג לרוצח בעד אחד אין נהרג עליו, וכן מלך ישראל יש לו רשות להרוג. דדוקא לדון בדיני סנהדרין, בחוקים תורנים שמצוה עליהן לדון - צותה התורה דבעי שני עדים, אבל בגואל הדם ומלך ישראל, דרשות ניתן להם, והוא לתיקון המדינה, דינם כמו שנתנה התורה הנימוסית לבני נח, וזה ענין מושכל".
ר מאיר שמחה מחדש לנו שלא יעלה על הדעת שתהא כהנת כפונדקית. כלומר, שעם ישראל, על מערכות השלטון והמשפט שלו, יעמוד אובד עצות ונבוך לנוכח התפרעות והשתוללות ברחובות, בחסות אזלת ידה של מערכת המשפט ואכיפת החוק. השכל מחייב שידם של רשעים תשבר. זו חובתה של המדינה לאזרחיה החפים מפשע, זו אחריותם הבסיסית של מוסדות המדינה.
דומה שקול גדול צריך לצאת, זעקה שיש בה תביעה, לכל מוסדות השלטון, אכיפת החוק והמשפט, להחמיר החמרה קיצונית בענישה, להגביר את הנוכחות במוקדי הפשע, וללחוץ לחץ מר ומדכא על כל מבועי העבריינות (הסמים והאלכוהול, התרבות האלימה הקלוקלת בה אנו נתונים, ועוד), בכדי לנקות את המדינה מהזוהמה הבהמית שאופפת אותה. לשם כך יש צורך לפעמים לחרוג משורת הדין, לקחת כמה "שעירים לעזאזל", שאשמים בחטאם, שישלמו בגופם את מחיר הסיאוב והטירוף בו אנו מצויים.
הרב צחי הרשקוביץ, רב קהילת "נצח שלמה", פ"ת