בגיל 99 (!) אברהם מצטווה לערוך לעצמו ברית מילה. למרות גילו המתקדם, מבצע את הפקודה במסירות. ביום השלישי לאחר הברית, היום הכואב ביותר, יושב אברהם בפתח אהלו ומצפה בכליון- עיניים לאורחים שיוכל לארח באהלו. לפתע, רואה אברהם מרחוק שלושה אנשים הנראים כבני אדם נבערים מדעת, עובדי-אלילים שמשתחווים לעפר הדבוק ברגליהם: "כסבור שהם...משתחווים לעפר רגליהם" (רש"י על בראשית י"ח, ד').
אברהם, הלוחם הגדול באלילות, לא שת לבו לפער התהומי שבין דעותיו לדעותיהם או למצבו הבריאותי, רץ לקראת האורחים ומכין להם במהירות סעודת-מלכים: "וירץ לקראתם מפתח האוהל...ויקח בן בקר רך וטוב... ויתן לפניהם" (בראשית י"ח, ב'-ח'). הוא אינו עושה זאת מתוך רצון לשכנעם כי דרכו דרך האמת היא, אלא מתוך אהבה אמיתית הממלאת את כל הלב.
חכמי התלמוד אומרים ש"גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה" (תלמוד בבלי מסכת שבת, קכ"ז, א'). אין הכוונה שהכנסת אורחים גדולה יותר מהקבלת פני השכינה (והמ"ם היא מ"ם היחס), אלא, שהכנסת אורחים היא גדולה כאשר היא נובעת מ"הקבלת פני שכינה" (והמ"ם היא מ"ם המקור), כלומר מההבנה כי האדם נברא בצלם אלוקים, מגילוי הטוב האלוקי השוכן בכל אדם.
אברהם, איש החסד הגדול, רואה את נקודת הטוב שנמצא גם באנשים הנראים ירודים מבחינה מוסרית, ומתוך אהבה גדולה מארחם בביתו. והדבר מתעצם שבעתיים כאשר אברהם, הלוחם בכל כוחו נגד הונדליזם של אנשי סדום ועמורה, שומע שיש סיכוי לאבדנם והוא מתפלל מכל ליבו להצלחתם.
חכמינו מלמדים אותנו לשאוף להגיע למעלתם המוסרית והערכית של אבותינו: "אימתי יגיעו מעשיי למעשי אברהם, יצחק ויעקב" (ילקוט שמעוני, דברים, רמז תת"ל). ראויים מעשי האבות להוות לנו דוגמה ומופת בכל רגע מחיינו. חשוב לדעת להתייחס באהבה וכבוד גם כלפי אנשים שונים מאיתנו מתוך רצון להיטיב לכל אדם.
והכל מתחיל בבית. ולכן ראשית, כמובן חשוב שנשכיל לרחוש ולגלות אהבה והבנה כלפי פנים, כלפי אחינו בית ישראל על דעותיהם השונות, ומתוך כך נגיע גם לדרגה הנעלה: "האהבה צריכה להיות מלאה בלב לכל" (מידות הראי"ה, אהבה, א').