[embed]http://video.jew2go.co.il/Kipa/yakovNagan/101111.flv[/embed]
אחת הבשורות הגדולות של הקבלה היא ההכרה שהאלוהי נמצא בחיים עצמם, באדם, במערכת יחסיו עם העולם ועם יתר בני האדם. מול התודעות המיסטיות המבקשות להינתק מהעולם אל המציאות שמעבר, הקבלה מציע עיסוק באלוהות שמחברת את ההוויה הארצית להוויה השמימית. כך למעשה היא חותרת אל הנסתר היהודי, אל הסוד. הזוהר הקדוש מלמד שהדרך לאלוהים עוברת דרך מערכת היחסים בין בני האדם - מהמערכת האינטימית של איש ואישה בין אדם לחבירו, בין האדם לאחר. חלק גדול מהזוהר כתוב כדיבור בין חברים שמתכנסים, מטיילים וחיים את חייהם וכך נפגשים עם התורה. המקום הנזירי, שבו האדם מתכנס בינו לבין עצמו ומוחק את העולם, זר לזוהר (וליהדות). הנקודה המהותית המשתקפת מעיון בזוהר היא ההכרה שהמעבר נמצא בפנים ולא בחוץ.
כלים שבורים - אנשים שבורים
בסוף פרשת וירא מופיע סיפור עקדת יצחק. התורה אינה מספרת לנו את הסיפור שהוביל אל העקדה, ואת המידע הזה משלים הזוהר :
"פתח רבי שמעון ואמר: כל מי ששמח במועדים ולא נותן חלק להקב"ה, השטן רע עין שונא אותו ומקטרג עליו...חלק של הקב"ה לשמח את העניים כמה שתוכל לעשות. משום שבימים אלו הקב"ה בא לראות את הכלים השבורים שלו ונכנס אצלם ורואה שאין להם במה לשמוח ובוכה עליהם. (זוהר, בראשית י ע"ב. תרגום )
בהמשך מסופר שבמשתה שעשה אברהם ליצחק בנו הגיע השטן מחופש לעני. איש לא הבחין בו, ולפיכך עלה מיד למעלה וקטרג לפני הקב"ה: "ריבון עולמים, אתה אמרת "אברהם אֹהֲבִי" (ישעיהו מא), והנה הוא עשה סעודה ולא נתן לך דבר ולא לעניים". הזוהר עוסק ביחסו של האדם לעני וגוזר ממנו את יחס האדם לאלוהים.
מושג ה"כלים השבורים", שמוכר בעיקר מהקבלה הלוריאנית, מתפרש בזוהר במרחב האנושי. המושג 'שבירת הכלים' מתאר את הסיבה לחסר במציאות. לפני שבירת הכלים הייתה המציאות הרמונית והכלים זכו לאור אלוהי ישיר, אולם שיבוש בתהליך הבריאה הקוסמי הביא להתנפצות הכלים ופיזור ניצוצותיהם בעולם (וכך למעשה הפך העולם כולו למרחב אלוהי). מטרת האדם בעולם לתקן את הכלים, לחשוף את הניצוצות ולהעלותם. אך בספר הזוהר, הכלים השבורים הם בני האדם עצמם; בכל אחד מהם יש ניצוץ אלוהי שנשבר, והתיקון של האדם הוא בהתמודדות עם החוסר האנושי שהוא למעשה חסר אלוהי. הזוהר מסביר שנתינה לעניים איננה רק מצווה שבין אדם לחברו, אלא היא נתינה לאלוהים ממש. התחום האנושי וחסרונו הם חלק מהתחום האלוהי: הגדרתו של אברהם כאוהב ה' תלויה בשאלת יחסו אל האחר (העני).
המשמעות החברתית של משל שבירת הכלים מקבל פיתוח נוסף במשנתו של אחד המקובלים הבולטים של המאה העשרים, הרב יהודה אשלג. לדעתו שבירת הכלים מבטאת את הנזק שנגרם בשל חלוקה לא צודקת של העושר, מציאות שמשחיתה את העולם, לרבות העשירים. בריאיון שערך מיכה אודנהיימר לעיתון הארץ עם תלמידו הקרוב של הרב אשלג, הרב יהודה ברנוויין, סיפר ברנוויין שבשנת 1958 כתב לו דוד בן גוריון: "הוא [הרב אשלג] שאל אותי פעמים רבות האם אחרי קום המדינה נקים כאן משטר קומניסטי". לימים התפקח הרב אשלג מהחלום הקומוניסטי בראותו את הנעשה בברית המועצות, ולא האמין עוד שדרך הפוליטיקה אפשר יהיה לממש חזונות אלו.
אושר אינו בהכרח עושר
התביעה של הזוהר מהאדם אינה רק לתת צדקה לעניים, כפי שנוח היה לנו לחשוב, אלא לשמח אותם. הזוהר מציג אמירה רחבה יותר: האחריות החברתית איננה רק עניין כלכלי אלא גם עניין אנושי. כפי שניסח זאת דגלאס אדמס בפתיחת ספרו מדריך הטרמפיסט לגלקסיה:
"מרבית האנשים שחיו (על כדור הארץ) היו אומללים במשך רוב הזמן. הוצעו פתרונות רבים לבעיה זו, אך רובם עסקו בעיקר בתנועתן של פיסות נייר קטנות וירוקות. רעיון מוזר כשלעצמו, משום שאחרי ככלות הכל, לא פיסות הנייר הירוקות והקטנות הן שהיו אומללות."
מתוך הסיפור של הזוהר נראה שהשטן המחופש לעני ונותר בחוץ מפני שאיש לא הבחין בו, לא קבל רק על האוכל שחסכו ממנו אלא בעיקר על חוויית הניכור.
לצערי הדיונים על צדק חברתי, גם מהמניעים הטובים ביותר, מצטמצמים בסופו של דבר לכסף ולתקציבים ומסתיימים באנחה הקבועה מול דוחות העוני. שאלת האושר חסרה במשוואות כלכליות, ונדמה שכאן חבויה אחת הטעויות המרכזיות של הרעיון הקומוניסטי: גם את האושר צריך לחלק בין בני האדם, שהרי יש אנשים עשירים מופלגים שלאמתו של דבר מסכנים, כלים שבורים שצריך לתקן. בפרפרזה על שירו של מוקי אפשר להגיד: "כולם מדברים על כסף, אף אחד לא מדבר על אושר". חשיבה חברתית נכונה צריכה לעסוק בפתרון השאלה כיצד כלל המשאבים האנושיים - הן הגשמים הן הרוחניים - יכולים להתפשט לכלל החברה. משאבים רוחניים פירושם קרבה בין אנשים, הכלה של החריג, שיתוף ומימוש חיות, שמחה, אחריות, נתינה ושאיפות רוחניות.
עם הפנים אל האחר
אלוהים בוחר באברהם מפני שהוא מאמין ביכולתו להנחיל לבניו את דרך ה' (בראשית יח, יח). מהי אפוא דרך ה'? "לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (שם). ואולם הבשורה של אברהם היא שלא רק האח הקרוב ייהנה מהצדקה והמשפט אלא גם האח הרחוק, האחר. כדי להבין את עצמת החידוש כדאי לשים לב להקשר של הפסוקים אלו המתארים את ייעודו של אברהם; הם מופיעים כמה פסוקים קודם לסיפור הפיכת סדום ועמורה, והם משמשים כעין הקדמה לו. אברהם משתדל אצל הקב"ה ומנסה לבטל את רוע הגזרה: " חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע... הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט" (שם כג-כה). זעקתו של אברהם מדגישה את תפיסתו שצדקה ומשפט הם מדרכי ה', והוא הולך בדרכיו ומתאמץ לקיימן הלכה למעשה.
תפיסתו של אברהם את האחר עומדת בניגוד מוחלט לתפיסה שהייתה נהוגה בסדום. לכאורה אפשר להתרשם מהצעתו של מלך סדום: "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ" (בראשית יד, כא); הנה מנהיג נפלא: קח את הרכוש השאר לי את בני האדם, מה שחשוב אינו הכסף אלא בני האדם. אבל בהתבוננות מעמיקה יותר מתבהרת כוונתו האמתית של מלך סדום. לדידו, מי שאינו נמנה עם אנשי סדום אין הוא צריך לדאוג לו ואפשר לעשות בו כרצוננו (וזהו אכן הגורל שאנשי סדום מייעדים לאורחו של לוט).
המדרש מתייחס אל העניין באמירה מדהימה: "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה" (בבלי שבת קכז ע"א)- האנושי הועמד מעל האלוהי, ואילו הזוהר מגדיל ואומר הכנסת אורחים היא היא קבלת פני השכינה!
הרב יעקב נגן הוא ר"ם בישיבת הסדר עתניאל