פרשת וירא: הרואה הגדול

יש אומרים שניסיונו האמיתי של אברהם היה האם יציית למצפונו ויסרב לציווי הא-ל, או למצער יתווכח איתו, כשם שעשה בסדום,  ומשלא עשה כן נכשל. ומי צודק? הרב עידו פכטר על עקידת יצחק בפרשת וירא

הרב ד"ר עידו פכטר 02/11/17 18:44 יג בחשון התשעח

פרשת וירא: הרואה הגדול
הרב עידו פכטר, צילום: באדיבות המצולם

 

פרשת העקידה היוותה סמל לדורי דורות של מאמינים שמסרו נפשם על קדושת ה'. מרטירים רבים עלו על המוקד בידיעה שהם אוחזים בדרכו של אברהם, המאמין הגדול, שההין להקריב בנו בצו הא-ל. ואולם, בדורות האחרונים צצה ועולה ביקורת על מעשה זה של אברהם. יש אומרים שניסיונו האמיתי של אברהם היה האם יציית למצפונו ויסרב לציווי הא-ל, או למצער יתווכח איתו, כשם שעשה בסדום,  ומשלא עשה כן נכשל. ומי צודק?

מסתבר שלא אלו ולא אלו צודקים. פשוטו של מקרא מלמד שאברהם עצמו הסתפק בשאלה מהו המעשה הנכון. הוא עצמו לא ידע האם אכן עליו להעלות את בנו לעולה או שהתכנית הא-להית צופנת לו ייעוד אחר. הניסיון היה אפוא לא בציות או הסירוב שלו אלא בהתמודדות שלו עם אותו ספק.

 

תשובה של ספק

בספרו 'דרכו של מקרא' (מוסד ביאליק, ירושלים תשנ"ז; עמ' 81-77) עומד מרדכי מרטין בובר על העובדה כי מוטיב מרכזי השוזר את ההתגלויות השונות (שבע במספר) שבאו לאברהם, הוא הראיה. לאורך שהותו של אברהם בארץ כנען הא-להים נראה אליו ומראה אותו, כשדרך הראיה הוא חווה את עוצמת הגילוי וההבטחה הא-להית.

נמשיך קו זה אל תוך פרשת העקידה. נראה, כי אולי יותר מכל ההתגלויות האחרות, בפרשת העקידה מתפקדת הראיה כגורם המשמעותי ביותר בניסיון. די להתבונן בשם בו אברהם קורא למקום העקידה כדי להיווכח בכך: "ויקרא אברהם שם המקום ה' יראה אשר ייאמר היום בהר ה' יראה". קריאת שם מקום הניסיון על דבר הראיה משקף כי בתודעתו של אברהם זוהי תמצית סיפור עקידת בנו. במקום בו עקד את בנו ה' הראה לו משהו, וממילא הוא תכלית הניסיון.

נשוב אפוא אחורה אל תחילת הפרשה ונתחקה אחר הופעותיה של פעולת הראיה. נפתח דווקא במקום השני בו פעולה הראיה מוזכרת. המדובר הוא בשיח הטעון והאינטימי שבין אברהם ליצחק בנו, בלכתם אל העקידה (בראשית כב, ז-ח):

 

ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי ויאמר הנני בני ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעלה. ויאמר אברהם א-להים יראה לו השה לעלה בני וילכו שניהם יחדו.

 

יצחק רואה את אביו הולך עם אש ועצים וסובר באופן טבעי כי צועדים הם להקריב קרבן. אלא שהקרבן עצמו חסר. בשאלה תמימה, שרק קוראי הסיפור מראשיתו מבינים את העוצמה שלה, הוא פונה אל אברהם ושואלו: איה השה לעולה? תשובתו של אברהם איננה ברורה: 'א-להים יראה לו השה לעלה בני'. מה בדיוק אומר לו אברהם כאן? הרי אברהם יודע כי יצחק הוא השה לעולה. ומדוע לא מספר לו זאת? ואם תאמר כי הוא איננו חפץ לגלות לו את האמת המרה, האם אברהם משקר כאן לבנו? קשה להעלות על הדעת שאברהם היה מתנהג כך עם בנו יחידו. לא זו בלבד, אלא שחתימת הפסוקים "וילכו שניהם יחדיו" מעידה על מצב של קרבה נפשית ותודעתית של שניהם. לא ניתן היה לנקוט בתיאור זה אלו אילו אברהם היה יודע את האמת המרה בעוד יצחק חושב לתומו שהקרבן הוא שה תמים.

הדרך האפשרית היחידה להבנת המלים הללו היא לומר שאברהם אומר ליצחק את שבליבו. ואם כך, הרי שאברהם בעצמו איננו יודע מי השה לעולה. הוא מקווה/שואף שא-להים יראה לו את השה הנכון בבוא העת.

כיצד זה שאברהם איננו יודע מי השה, והרי א-להים התגלה אליו ואמר לו שיעלה לעולה את יצחק, ואף חזר והדגיש "את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק"? כנראה שמבחינת משמעות המעשה עליו נצטווה, נתקל אברהם בבלבול. הלא יצחק היה מימוש ההבטחה שהובטחה לו מאת הא-להים בעצמו. אברהם ויתר על לוט ועל ישמעאל כי א-להים הבטיח לו מפורשות כי הבן הנולד לו משרה הוא הבן שירש אותו, ובו "יקרא לך זרע". כיצד הוא מצווה כעת להקריבו? אברהם, שהאמין בכל ליבו להבטחה הא-להית, אך האמין בכל לבו גם לצו הא-להי, נכנס למבוכה ובלבלול.

מבחינה זו שאלתו של יצחק מבטאת את תמצית הניסיון. שאלתו את אברהם נוגעת לרצונו האמיתי של א-להים, לפתרון הספק. במה א-להים באמת מעוניין – בהבטחתו הראשונה או בצו המאוחר? אברהם איננו יודע את התשובה. לכן הוא עונה ליצחק כי א-להים יראה אותם את השה. פעולת הראיה כאן חוזרת על המשמעות הנודעת לה מההתגלויות הקודמות של א-להים אליו. אברהם מצפה כי א-להים יתגלה אליו בשנית ויורה לו כיצד לנהוג.

 

פתרון באיל

נפנה כעת אל הפעם השלישית שמוטיב הראיה מופיע בפרשת העקידה. אברהם עושה את כל ההכנות כדי לשחוט את יצחק בנו כמצוות הא-להים אליו, אך ברגע האחרון מתגלה אליו מלאך ה' ועוצר אותו. ומהי תגובתו של אברהם? באופן מפתיע, אין אברהם עושה מאומה לנוכח קריאתו של המלאך 'אל תשלח ידך אל הנער'. אברהם איננו שומט את הסכין מידו ולא מזדרז להתיר את החבלים שכרך סביב יצחק. התמונה המצטיירת היא כאילו קפא אברהם במקומו ולא עשה שום מעשה, לא בכיוון השחיטה ולא בכיוון החזרה מן המעשה. הסיבה לכך היא שעתה אברהם מגיע לשיא המבוכה; הוא נמצא במלכוד. לשני גילויים הוא זכה, לשתי פניות מאת הא-להים. אחת אמרה לו להעלות את יצחק לעולה והשנייה אמרה לו לא לפגוע בו. אי אפשר לקיים את שתי ההתגלויות הסותרות. אם יישחט יצחק, משמעות הדבר שההתגלות השנייה היתה נבואת שקר, ואז ייתכן שההתגלות הראשונה, לה נענה, היתה גם היא כוזבת ויצחק נשחט לשוא. וכן להפך. אם ישוחרר יצחק, משמעות הדבר שההתגלות הראשונה היה שקרית, ואם כן ייתכן שגם ההתגלות האחרונה היתה מחזה תעתועים ויצחק היה צריך למעשה להיות מוקרב על המזבח. מה הפתרון של מלכוד שכזה?

הפתרון מגיע אל אברהם בדיוק כפי שהתפלל עליו. תגובתו לדברי המלאך איננה ציות או סירוב, אלא התבוננות – "וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחד בסבך בקרניו ויעלהו לעולה תחת בנו". מוטב הראיה מופיע כאן בפעם השלישית והאחרונה ופותר לאברהם את כל הספקות שהצטברו בו במהלך ניסיון העקידה. אברהם איננו רואה איל סתם. אילו היה כן, לא היה שונה אותו איל מכל שאר החיות שמן הסתם הסתובבו באזור ההררי ההוא. אברהם רואה איל שהסתבך בקרניו בסבך שהיה שם. היתה זו ראיה שהיוותה בשבילו התגלות א-להית, ובה טמון מסר בשבילו. בראותו את האיל אברהם מבין שלמעשה שתי ההתגלויות – הן של המלאך והן של א-להים בתחילת הפרשה – אינן סותרות אלא משלימות האחת את השניה. א-להים ציווה אותו לקחת את בנו יחידו אשר אהב, ללכת איתו אל ארץ המוריה ולהעלות עולה על גבי המזבח שם. אלא שאין יצחק הוא הקרבן כי אם אותו איל הממתין לו שם. רק בדרך זו ניתן לקיים הן את דברי הא-להים אליו בתחילה והן את דברי המלאך אליו כעת – 'אל תשלח ידך אל הנער'. זהו הרצון הא-להי האמיתי ובכך נענתה תפילתו/ציפייתו של אברהם 'א-להים יראה לו השה לעולה בני'.

על כן, מיד לאחר דברי המלאך, אברהם מקריב את האיל במקומו של יצחק. המלאך לא אמר להקריב את האיל, אלא רק לעזוב את יצחק. אלא שאברהם כעת הבין את הציווי הראשון של א-להים אליו. הוא הבין שכוונת א-להים לא היתה שיקריב את יצחק, אלא שיעלה על ההר עולה – כשכוונתו היא לאיל הממתין לו שם. וכך היה ציוויו: "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך ולך אל ארץ המוריה", יחד עמו, "והעלהו", את האיל, "שם לעולה".

 

מבחן לאורך הדרך

מעתה ברור מדוע נקרא המקום על שם הראיה. הציפייה לראיה נבואית שתבהיר לאברהם מה רצונו וכוונתו של הא-ל היא המוקד המרכזי של הפרשה. אברהם נאלץ להתמודד בפרשת העקידה עם חוסר בהירות לגבי רצונו של הא-ל, עם ציוויים סותרים, אך זאת לא מנעה ממנו להמשיך להאמין בא-ל שיפתור לו את כל הספקות. הוא ציית לא-להים, עשה את המעשים שצווה עליהם, ובסוף אכן זכה לראיה שפתרה לו את הכל.

זוהי אמונתו הבלתי מתפשרת של אברהם. אברהם איננו מבין עד תום את הכוונה הא-להית בהתגלות אליו, אך אין זה מרתיע אותו. הוא נאחז במה שידוע לו וממתין ומתפלל שא-להים יראה לו את הפתרון הנכון. בכך התווה אברהם דרך לדורות, לא רק בהתמדה ודבקות באמונה אלא גם בדרך של שאילת שאלות. יש החושבים שהאמונה מקנה ודאות בחיים, אך אין דבר רחוק מן האמת כמחשבה זו. האמונה אינה חושפת בפני האדם את העתיד והשאלה מה רצון ה' אין לה תמיד תשובה אחת. מאברהם למדנו שהעיקר במצבים הללו הוא לא להתייאש וגם לא לסגת. אדרבה, המאמין הוא זה המעז ללכת קדימה גם כשיש ספקות וגם כשיש שאלות, והכל מתוך תפילה שא-לוהים יראה לנו את הדרך הנכונה.

 

המאמר מבוסס על פרק מהספר 'עומק הפשט' מאת הרב ד"ר עידו פכטר על פרשות השבוע, שיצא כעת לאור במהדורה מחודשת. לפרטים והזמנות: alonshabbat@gmail.com

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר