ספר ויקרא, "תורת כהנים", פותח לפנינו את סדרי עבודת המזבח. בין הקרבנות ישנם גם הקרבנות
הבאים לכפר על עבירות ופגמים, אלו מורכבים מחטאות ואשמות. בעוד שקרבן החטאת בא לכפר על שגגת מרבית העבירות החמורות שיש בזדונן כרת, קרבן אשם מיוחד לחטאים מסוימים ומוגדרים.
ישנם שישה מיני אשמות. אף שהם חלוקים בין מצוות 'בין אדם למקום' ל'בין אדם לחברו', הצד השווה שבהם הוא הכניסה למצב של "אשמה". המחייבת תיקון במציאות - בין אם מדובר בחפץ מקודש שחולל, בממון חבר שנגזל, עבירה מיוחדת, או היטהרות מטומאה במצבים מיוחדים.
להלן פירוט ששת האשמות:
- אשם גזילות: מובא על ידי מי שגזל, עשק או מצא אבידה וכחש בה בשבועת שקר, ולאחר מכן הודה בחטאו.
- אשם מעילות: מובא על ידי מי שנהנה בשגגה מקודשי המקדש.
- אשם שפחה חרופה: מובא על חטא אישי של בעילה האסורה על פי דין עם שפחה המיועדת לאיש אחר.
- אשם נזיר: מובא על ידי נזיר שנטמא למת בתוך ימי נזירותו. זהו שלב הכרחי במעבר מטומאה חזרה לטהרה ולחידוש נזירותו.
- אשם מצורע: חלק מתהליך הטהרה של המצורע ביום השמיני, המאפשר לו להשתלב מחדש בקהילה.
- אשם תלוי: קרבן המובא כאשר האדם מסופק אם עבר עבירה שאם ודאי עבר אותה בשוגג היה חייב חטאת (כלומר, שעל זדונה היה חייב כרת).
האמון והשותף השלישי
אחד מסוגי האשמות הנלמד בפרשתנו הוא אשם הגזלות. נתבונן בפסוקי התורה המתארים אותו:
"נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה' וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ... וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם, וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל... אוֹ כֹל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יוֹסֵף עָלָיו... וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַה' " (ויקרא ה', כ"א-כ"ה).
מדוע התורה מתארת את הגזל מהחבר כמעילה בה'? רש"י (על פס' כ"א) מצטט את רבי עקיבא בספרא ומעניק לנו הצצה לעומק הפסיכולוגי של המעשה:
"אמר ר' עקיבא: מה תלמוד לומר ומעלה מעל בה'? לפי שכל המלווה והלווה והנושא והנותן אינו עושה, אלא בעדים ובשטר. לפיכך בזמן שהוא מכחש מכחש בעדים ובשטר. אבל המפקיד אצל חברו אינו רוצה שתדע בו נשמה אלא שלישי שביניהם. לפיכך כשהוא מכחש, מכחש בשלישי שביניהם".
כאשר אדם משקר על מה שגזל מחברו כשאין עדים בשר ודם, הוא כופר בנוכחותו של "השלישי שביניהם", העד הנצחי הרואה כל נסתר. הגזלן סבור שמאחר שאין עין אנושית רואה, המעשה נותר במישור הבינאישי בלבד, אך התורה מדגישה כי הפגיעה ביושרה היא בראש ובראשונה מעילה באמון שבורא עולם ציווה שיתקיים בין בני האדם.
הקשר ההדוק בין קודש לממון מתבטא גם בדין החזרת הנלקח ותוספת החומש. בשני סוגי אשמות התורה דורשת החזר של הממון שנלקח בתוספת של 20% (חמישית) על הקרן: באשם מעילות נאמר: "וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם וְאֶת חֲמִישִׁתוֹ יוֹסֵף עָלָיו" (פרק ה', פס' ט"ז) ובאשם גזילות נאמר: "וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יוֹסֵף עָלָיו" (שם, פס' כ"ד). השוואה זו מרוממת את מדרגת ממון החבר למדרגת קודש. הפגיעה בו מושווית הלכתית ורעיונית לפגיעה בקודשי שמיים, שכן שניהם מהווים הפרה של הסדר האלוקי בעולם.
חומרת עוון הגזל ניכרת גם בדברי חז"ל, שקבעו כי אף שדור המבול עבר על עבירות רבות, גזר דינם נחתם אך ורק על הגזל: "א"ר יוחנן בא וראה כמה גדול כחה של חמס שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל שנאמר 'כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ' " (סנהדרין, ק"ח ע"א). במקום אחר (בבא קמא קי"ט ע"א) השוו חז"ל עוון גזל לרצח "א"ר יוחנן כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו שנאמר 'כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח' ".
סדר התיקון: השבה לפני קרבן
כאמור לעיל, הקדושה האמיתית נמדדת ביושרה הפשוטה שבשוק. לכן, סדר התשובה הוא בהתאם: קודם כל השבת הממון לבעליו (כולל החומש), ורק לאחר מכן הקרבת הקרבן ופיוס כלפי שמיים. גם בזמן הזה שאין לנו מזבח כפרה חלה חובת השבת הגזילה, כפי שפסק השו"ע (חו"מ, ש"ס, א'): "כל הגוזל חייב להחזיר הגזילה עצמה שנאמר והשיב את הגזילה אשר גזל, ואם אבדה או נשתנית משלם דמיה בין שהודה מפי עצמו בין שבאו עליו עדים שגזל". רק אחרי שיחזיר לו את הממון ויבקש מהחבר מחילה, החוטא מתפנה להתוודות על חטאו לפני ה'.
כך פסק הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ב', הלכה ט') לגבי חטאים שבין אדם לחברו:
"אין התשובה ולא יום הכפורים מכפרין אלא על עבירות שבין אדם למקום, כגון מי שאכל דבר אסור או בעל בעילה אסורה וכיוצא בהן. אבל עבירות שבין אדם לחבירו, כגון החובל את חבירו או המקלל חבירו או גוזלו וכיוצא בהן, אינו נמחל לו לעולם, עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו. אף על פי שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו, צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו. אפילו לא הקניט את חבירו אלא בדברים, צריך לפייסו ולפגע בו עד שימחול לו".
נמצאנו למדים שיושר הממון אינו רק עניין חברתי, אלא תשתית לעבודת השם. הקדושה אינה מסתיימת בבית הכנסת, היא מתחילה ברגע שבו אדם בוחר להיות נאמן ל"שלישי שבחדר" גם כשאף אדם אינו רואה.