כשאדם ניגש לתפילה, הוא עומד לצד חברו. שניהם הוגים את אותן המילים, ממשיכים כמעט באותו הנוסח שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, ומכוונים לאותם זמנים. לכאורה, הם שווים לחלוטין. אם כן, עולה השאלה: מה משמעותה של התפילה שלי אם היא משוכפלת אצל חברי? מדוע הבורא חפץ בריבוי כזה אם התוכן זהה?
התפילות הרי תוקנו כנגד הקורבנות, וגם שם נשאלת אותה שאלה: אם כולם מביאים את אותם סוגי קורבנות בשגרה, במה שונה עבודתו של אדם אחד מחברו? האם כולנו רק ברגים זהים במכונה רוחנית גדולה?
"מכם"- להקריב את ה'אני' לתוך הכלל
התורה פותחת את ספר ויקרא במילים: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה... דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוָה...". המילה "מִכֶּם" נראית לכאורה מיותרת; הרי משה מדבר אל בני ישראל, ברור שהקורבן הוא מהם.
ה"שפת אמת" מעמיק בנקודה זו ומסביר שקורבן הוא מלשון קירוב. כדי להתקרב באמת לאחר, אי אפשר להישאר נעול בתוך ה"מרחב" האישי. וברוחניות, אני לא יכול להתקרב אל ה' אם אני עומד על הרצון שלי ולא מוכן לזוז ממנו, אלא מצופה ממנו לוותר או לצמצם רצוני כדי להגיע אל האחר
"הפשוט ליתן מפנימיות כחו ורצונו להשם יתברך. בטל רצונך כו'... וכתב 'מכם' - שהגם שכל אחד יתן, ענין שלו יהיה על ידי הכנסת עצמו בתוך כלל ישראל".
כלומר, הייחודיות של הקורבן אינה בסוג הבהמה, אלא במידת הנכונות של האדם לצמצם את רצונו הפרטי ("מכם",מתוך הכוח הפנימי שלכם) ולהכניסו לתוך המסגרת של כלל ישראל. הקירוב מתרחש בנקודה שבה האדם מוותר על ה"אני" שלו כדי לפגוש את האינסוף.
"בכם חילקתי"
אך לצד ההתבטלות לכלל, קיים רובד נוסף. ה"נועם אלימלך" מביא את דברי הגמרא (חולין ה.): "מכם ולא כולכם... בכם חלקתי ולא באומות". הוא מבאר שאין דרך אחת שווה בעבודת ה'. הקדושה אינה צבע אחיד, אלא פסיפס של גוונים.
היו דורות שבהם הדרך לפסגות רוחניות עברה דרך סיגופים, צומות וטבילה במים קפואים. המנהיגים שביטלו את גופם בדרך זו כיפרו על הדור כולו. אך ה"נועם אלימלך" מזהיר שבדורות אחרים, דרך זו מתאימה ליחידי סגולה בלבד. עבור הרוב, ניסיון כזה עלול להיות בבחינת "מכות פרושים" - החצנה של ענווה שאין מאחוריה תוכן אמיתי. עבור השאר, העבודה היא דווקא בתוך החיים: לאכול ולשתות בקדושה.
כאן טמון הסוד של ה"מכם"- כל אדם צריך למצוא את ה"חלק" שלו בתוך המערכת הכוללת. העובדה שכולנו אומרים אותן מילים בתפילה אינה הופכת אותנו לזהים, אלא מהווה כלי שבתוכו כל אחד יוצק את התוכן הפנימי שלוn. אחד מתפלל מתוך שברון לב, השני מתוך הודיה על הטבע, והשלישי מתוך בקשה על הכלל. ה"מכם" הוא הניצוץ האישי שרק אתה ואני יכולים להביא אל תוך הנוסח הקבוע.
פחדו של יעקב מן ה"ממשות"
יסוד זה משליך אור חדש על חששו של יעקב אבינו לפני קבלת הברכות מיצחק. יעקב אומר לרבקה: "אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי". ה"נועם אלימלך" מסביר שלא מחוש המישוש פחד יעקב, אלא מהממשיות (הממשות) של העולם הזה.
יעקב ידע שאביו מודע לעמידתו לפניו ברוח הקודש, אך הוא חשש שמא הברכה על הטל ודגן השדה תמשוך אותו כולו אל הגשמיות. הוא פחד שמא דרכו האישית, להיות "איש חלק", איש המנותק מן החומר, תיפגע אם הוא ינסה לסגל לעצמו את עבודת ה' של עשיו (שהוא 'איש שדה').
יעקב הבין שלכל אדם יש תדר משלו. יש מי שנכון לו להתנזר כדי להתעלות, ויש מי שנכון לו להתערב בעולם ולקדשו. הקללה שחשש ממנה הייתה אובדן הדרך הייחודית שלו בתוך עולם שאינו הולם את שורש נשמתו.
"לכו ונלכה"
ישעיהו הנביא קורא: "בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה'". הכפילות של "לכו" ו"נלכה" באה ללמדנו שיש דרכים רבות ללכת בהן. יש את ההליכה האישית של כל אחד ("לכו") ויש את ההליכה המשותפת של הכלל ("נלכה").
עבודת ה' האמיתית היא היכולת לעמוד במעמד הכלל, עם הסידור והקורבן שכולם מביאים, אך לצקת לתוכם את המדריגה והכוחות הייחודיים שלך. כשאדם מבין ש"בכם חילקתי", הוא מפסיק להשוות את עצמו לאחר ומתחיל להתרכז בהקרבת ה"מכם" שלו, הניצוץ שרק הוא יכול להעלות למזבח.