לפני חודשיים התאבדה אדווה מרים עובדיה. ילדה בת 13. בלילה, כשאף אחד לא ראה, הלכה להתקלח, לבשה לבן וקפצה. אמא שלה ישנה לידה. כמה לבד צריך ילד להיות. גם כשאמה עזבה את העבודה ועברה להיות לצידה, וליוותה אותה במסירות במשך חודשים ארוכים מאז שהבינה שבתה עוברת התעללות וחרמות בבית הספר, אדווה היתה בתוך עצמה. כי בגיל הזה, ילד צריך את המעטפת החברתית שלו, את קבוצת השווים, ככה נקראים בני הגיל שלו. קבוצת השווים. אותה קבוצה שדרכה הוא מודד את עצמו, אותה קבוצה שמלווה את ההתבגרות שלו, אותה קבוצה שהופכת להיות הכל עבורו. אבל כשקבוצת השווים לא רואה בך שווה, הבדידות היא איומה. אדווה היתה לבד. לא היתה לה אפילו חברה אחת.
"וְאִ֨ם כָּל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ יִשְׁגּ֔וּ וְנֶעְלַ֣ם דָּבָ֔ר מֵעֵינֵ֖י הַקָּהָ֑ל"
החומש הכי קצר אבל עם הכי הרבה מצוות. ובפתח חומש ויקרא, בפרשה הראשונה, הקרבת הקורבנות. ויכוח ניטש בין הרמב"ם לרמב"ן. בעוד שהרמב"ם סבור שעצם הקרבת הקורבנות הייתה הכרח טכני כדי לגרום לעם ישראל שחי בסביבת אלילים לעבור לאמונה באל אחד, והדרך להרגיל אותו לאמונה הזו עברה דרך אימוץ ריטואלים מהעבודה האלילית שהיתה סביבו של הקרבת קורבנות. התורה לקחה את הרעיון ושינתה את אופי הקרבת הקורבנות, מיקדה אותו במשכן ולימים בבית המקדש, והגדירה על מה ואימתי. אבל עצם נושא הקורבנות לפי הרמב"ם הוא טכני. ולימים כנראה יחלוף.
לעומת הרמב"ם, סבור הרמב"ן שיש כאן מהות. מהות שנועדה לחנך את העם לרעיון שעל חטא משלמים. כשעולה הקורבן, כאילו עליתם אתם לתת את הכפרה על המעשה. ולכל חלק מחלקי החיה או המנחה שמובאת, נותן הרמב"ן הסבר אחר. הסבר מיסטי שיש בו חיבור בין רוח האדם לרוח מעשה הכפרה שהוא נוקט בו: "ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתוודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו, בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש".
הקורבנות נועדו לללמד את האדם לקחת אחריות על מעשיו. להפוך את האדם לאדם טוב יותר.
"וְאִ֨ם כָּל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ יִשְׁגּ֔וּ ". אומר רש"י, עדת ישראל אלו הסנהדרין ששגו, שנעלם דבר מעיניהם בפרשנות הנכונה של הדין וכך הטעו את הציבור כולו ולכן צריכים להקריב קורבן.
אומר רלב"ג, בית הדין הגדול שקורא לכל עדת ישראל כיצד לנהוג, שהכלל פועל לפיו ולפי הנחייתו, הוא שעלול לשגות ובעטיו צריך לתקן ולכן יקריב קורבן. לפי רוב המפרשים "כל עדת ישראל" הכוונה היא לסנהדרין. סנהדרין שוגה ולכן מכפרת. אבל אני מסתכלת על פשוטה של מילה "עדת ישראל" ועל הרצף שמוביל אליה, ותוהה אם לא הכוונה לעדת ישראל פשיטא, כלומר לעם ישראל. לציבור עצמו.
לפני ההגעה לעדת ישראל, נאמר "נֶ֗פֶשׁ כִּֽי־תֶחֱטָ֤א בִשְׁגָגָה֙ מִכֹּל֙ מִצְוֺ֣ת יְהוָ֔ה אֲשֶׁ֖ר לֹ֣א תֵעָשֶׂ֑ינָה וְעָשָׂ֕ה מֵאַחַ֖ת מֵהֵֽנָּה" והכוונה לאדם מישראל ששגה, נפש אחת. ובכוונה נאמר כאן נפש, מסביר הרמב"ן, "בעבור היות המחשבה בנפש והיא השוגגת הזכיר כאן נפש. וטעם הקרבנות על הנפש השוגגת, מפני שכל העונות יולידו גנאי בנפש והם מום בה , ולא תזכה להקביל פני יוצרה רק בהיותה טהורה מכל חטא... ולכן הנפש השוגגת תקריב קרבן , שתזכה לקרבה אל האלהים אשר נתנה". כלומר ראשית דיברו על נפש בודדת ששגתה.
ואחרי הנפש שחטאה, מביא הפסוק את הכהן המשיח: "אִ֣ם הַכֹּהֵ֧ן הַמָּשִׁ֛יחַ יֶחֱטָ֖א לְאַשְׁמַ֣ת הָעָ֑ם וְהִקְרִ֡יב עַ֣ל חַטָּאתוֹ֩" ואומר הרשב"ם: "לאשמת העם - חכמים דרשו: הרי משיח כציבור... לפי שבכהנים נאמר "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל"..., וכל שכן כהן גדול שהוא מומחה לרבים , אם הכהן המשיח יחטא בהוראתו גם להחטיא את העם עמו , והקריב על חטאתו".
וראב"ע מחזק, אם הורה הכהן המשיח שלא כראוי וכולם שגו איתו, והרי הכהן הוא נושא התורה והוא נשמר וקדוש לשם, ולכן כדי שחטאתו לא תהפוך לאשמת העם, עליו להקריב קורבן.
ואז מגיע הפסוק שלנו, "ואִ֨ם כָּל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ יִשְׁגּ֔וּ וְנֶעְלַ֣ם דָּבָ֔ר מֵעֵינֵ֖י הַקָּהָ֑ל וְ֠עָשׂוּ אַחַ֨ת מִכָּל־מִצְוֺ֧ת יְהוָ֛ה אֲשֶׁ֥ר לֹא־תֵעָשֶׂ֖ינָה וְאָשֵֽׁמוּ" וברצף ההתפתחות הלוגית, עבר המושג מהנפש האחת ששגתה בשגגה, לכהן המשיח ששגה והטעה את העם, וכעת הגענו לשגגה של כל עדת ישראל. שגגה שמתרחשת כי משהו נעלם מעיניהם. כי החמיצו את המהות, פספסו את הדבר עצמו. הציבור כולו שגה.
לפני כמה שבועות התבקשתי למסור הרצאה במסגרת שבוע הנערה הישראלית. זה שבוע מיוחד שבו חושפים נערות לעשייה של נשים בוגרות כדי שתקבלנה השראה. את אמורה לספר על עצמך, על הדרך שעברת ולשתף בחוויות. כשהגעתי לתיכון המתינה לי שם קבוצת נערים ונערות. בני 14-15, באמצע יום לימודים. פתחתי ואמרתי כמה מילים על עצמי ותוך כדי הסתכלתי עליהם וחשבתי איזה גיל מורכב וקשה הגיל הזה שהם נמצאים בו, ובהחלטה של רגע עברתי לדבר על הגיל הזה. על עד כמה בגיל הזה אתה תלוי כל הזמן גם בלי שאתה רוצה באחרים. איך כל מילה של מישהו משפיעה עליך. איך בפנים את כל הזמן דרוכה שאף-אחד לא יעקוץ אותך או יעיר משהו יעליב. ראיתי את המבטים שלהם מתמקדים, את הרכינה קדימה כדי להקשיב, את ההתעניינות בעיניים, ולצד זה ראיתי גם את אלה שעוד רגע ילעגו לאלו שינסו להקשיב או לשאול שאלות. סיפרתי להם שההתמודדויות הקשות היו לי דווקא בגיל הזה. בחטיבה הייתי בוועד התלמידים, נדמה לי שאפילו הפעלתי תחנת רדיו, ייצגתי את בית הספר בכל מיני פורומים, אבל גם המון המון הציקו לי. כלפי חוץ הייתי תלמידה מצטיינת, מעורבת בכל מיני פעיליות, אבל בכל יום, בהפסקה, מישהו היה לוקח לי את התיק וזורק אותו מהחלון למטה. שלוש קומות, פתוח כמובן. ולפעמים, בשביל לא להתאמץ מדי, גם היו תוחבים אותו בפח האשפה. דוחפים חזק.
ראיתי את המבטים שלהם. גם אצל הבנים וגם אצל הבנות. את הניצוץ של חוויה דומה. אני כמובן התנהגתי כאילו כל זה לא מזיז לי. רוצים לזרוק, שיזרקו. הייתי יוצאת להפסקה כאילו כלום. יודעת כשאחזור רוב הסיכויים שהתיק שלי לא יהיה שם.
ראיתי את אחת הבנות זורקת מבט לעבר אחד הבנים. וראיתי גם כמה בנים שקטים מאחורה מביטים אליו גם. אמרתי להם שבאותו רגע היה נדמה לי שכל העולם הם הילדים האלה בכיתה שמציקים לי. אותם שלושים ילדים שנדמה שלעולם רק הם ישפיעו על החיים שלי.
אבל זה לא נכון, אמרתי. זה לא יהיה לכם ככה תמיד. חזרתי על זה כמה פעמים. זכרתי מצוין מה אמר לי בזמנו ראש מחלקת בריאות הנפש בצבא, שנים אחרי, כשהייתי בצוות מחקר שבדק התאבדויות חיילים בצבא לאורך כל העשור.
ניסינו למפות איפה חוזרות נקודות משבר כדי שהצבא יוכל למנוע את המקרים או לפחות לנסות. "באותו רגע שהחייל מחליט להתאבד" אמר לי הפסיכאטר "הוא מרגיש מצוקה כבירה והתחושה היא של חוסר אונים, שאין מוצא חוץ מהמוות. אבל זה חלק מהחוויה הטוטאלית של גיל ההתבגרות שנמשך גם עד גיל 20 ויותר."
באותו רגע המוות נראה מוצא הגיוני וזמין, אבל יכול להיות שכמה שבועות אחרי, אולי אפילו כמה ימים, החייל היה מרגיש אחרת, ולא מתאבד. "היכולת להחזיק עוד כמה זמן כדי להבין שההרגשה תחלוף היא קריטית. אבל באותו רגע של סבל אם אין מישהו שיזכיר לו את זה, קשה מאד לצאת מהבור לבד".
"אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים"
"וְנֽוֹדְעָה֙ הַחַטָּ֔את אֲשֶׁ֥ר חָטְא֖וּ עָלֶ֑יהָ"
עדת ישראל חוטאת במעשה ואז המעשה מתפרסם. ואומר ראב"ע, בכל שנה צריך להקריב הכהן הגדול, שמא חטא. גם אם לא נודע החטא שחטאו. גם אם הציבור לא מבין מה הוא עשה, גם אם הכהן הגדול לא בטוח שבאמת עשה חטא, שיקריב קורבן. כי אולי שגית. אולי פצעת נפש מישראל. וגם אם הקהל לא מבין מה הוא עשה, עדיין, שיכפר בקורבן כי אולי קלקל וחטא.
לפני כמה ימים התפרסם הדו"ח של המועצה לשלום הילד. עו"ד ורד וינדמן, מנכ"לית המועצה, חשפה עלייה עצומה במספר הפונים בקרב בני נוער ונערות במיוחד למסגרות בריאות הנפש, עלייה בפגיעות עצמיות ובלחץ חברתי שמוביל למצוקה. ועלה עוד נתון בלתי נתפס, ילדים בני 9 שניסו להתאבד. קפיצה ענקית באחוזים. הטראומה המתמשכת של המלחמה משפיעה אבל גם האווירה אלימה שיש בינינו. אם אנחנו חושבים שמה שקורה בטלוויזיה ברשתות וגם בשיחות שלנו בבית לא מקרין לילדים, אנחנו טועים. כל השיח נהיה יותר אלים.
אומר רלב"ג: "ונודעה החטאת אשר חטאו עליה - רוצה לומר: למי שהיה להם ההעלם, נודעה שגגת ההוראה אשר חטאו עליה ישראל , ועשו אחת מאילו העבירות החמורות. והוא ראוי שתִוָדע להם החטאת אחר שעשו כל ישראל או רובם על פיהם , ואז ינהג בהם זה הדין"
גם אם ישראל לא יזכרו ולא ידעו מעצמם מה חטאו, גם אם יהיו כאלה שיגידו, אליי זה לא קשור, זה לא השבט שלי , לא אני חטאתי, רלב"ג אומר, כולכם חטאתם. לא ראוי לעשות הפרדה. כל ישראל יחד. וגם אם שבט אחד חטא, יקריבו כולם, כי גם חלק ישראל הם עדיין ישראל: "והנה יקריבו כל שבט ושבט פר , אע"פ שלא חטאו , כיון שחטאו רוב ישראל כאילו חטאו כל ישראל".
אל תתביישו במה שאתם עוברים אמרתי להם. סיפרתי להם על הרב סולבצ'יק שתיאר שהיה בודד ונלעג והפך לאיש תורה ענק. "תדברו עם מישהו על מה שאתם מרגישים ואל תישארו עם זה לבד". מישהו מבוגר מהמשפחה. אמא, אבא, סבא וסבתא. הצעתי להם לחפש חוגים שהם אוהבים וללכת אליהם, למצוא שם חברים. מעגלים מחוץ לבית הספר, אם צריך, בעיר אחרת. סיפרתי להם שבגיל 16 נבחרתי יחידה מבית הספר למשלחת נוער לחו"ל. האינתפיאדה רק התחילה ושלחו חבר'ה ישראלים צעירים שעברו מבחני אנגלית וסינון ונשלחו לארצות הברית, לקהילות לא יהודיות, לדבר על המצב. הטיסה הראשונה שלי לחו"ל. פגשתי עשרות בני נוער מכל הארץ, מחצבה, מהגולן. בני נוער מדהימים. אני זוכרת את ההפתעה שלי כשהרגשתי מצוין. הייתי חלק ושייכת מיד.
"בבקשה אל תשנאו את עצמכם בגלל מה שקורה לכם בכיתה" אמרתי להם. ובגלל זה סיפרתי להם עליי, בגלל זה אני גם כותבת פה. זה קצת מביך, קצת חורג מהדימוי החלק והמושלם שאת רוצה לעצמך, אבל זו בדיוק הבעיה. אנשים צעירים, ילדים, חושבים שלכולם מסביבם מושלם ורק להם לועגים או מציקים. "אם רק יעזרו להם לראות מעבר לחוסר האונים כרגע שיש עתיד אחר" אמר הפסיכיאטר "זה יכול להציל אותם. להשאיר אותם בחיים".
בתוך כל המהומה והפרשות והגילויים והמלחמה אנחנו לא רואים את התמונה הגדולה. "נעלם דבר מעיני הקהל". נעלמה ילדה והתאבדה ונעלמים אחרים בתוך כל האנחנו וההם, והבעד והנגד "זֶ֤ה יֹאמַר֙ לַיהוָ֣ה אָ֔נִי וְזֶ֖ה יִקְרָ֣א בְשֵֽׁם־יַעֲקֹ֑ב וְזֶ֗ה יִכְתֹּ֤ב יָדוֹ֙ לַֽיהוָ֔ה וּבְשֵׁ֥ם יִשְׂרָאֵ֖ל יְכַנֶּֽה" (ישעיהו מג, ההפטרה). כל אחד והקבוצה שלו, כל אחד והשבט שלו, ובסוף עדת ישראל, חוטאת ואין לנו מישהו מלמעלה שיגיד לעצור ולכפר יחד.
צריך לחשוב קדימה. להחזיק עוד כמה שעות, עוד כמה ימים, עוד כמה עשרות שנים בתוך הצמא הזה, ולעשות מה שצריך כדי שנצליח לצאת מתוקנים ומחוזקים מהזמן הפוצע לדרך חדשה. להישאר בחיים. למעננו ולמען הדורות הבאים.
"כי אֶצָּק־מַ֙יִם֙ עַל־צָמֵ֔א וְנֹזְלִ֖ים עַל־יַבָּשָׁ֑ה אֶצֹּ֤ק רוּחִי֙ עַל־זַרְעֶ֔ךָ וּבִרְכָתִ֖י עַל־צֶאֱצָאֶֽיךָ".
ישעיהו מג, הפטרת ויקרא.
הכותבת היא עו"ד סא"ל (מיל) אורי אגוז, לשעבר משפטנית במשרד החוץ, שופטת בעבירות טרור.