הקרבת הקרבן – רגע של התעוררות
זה קורה לנו לא מעט, אנו רואים מישהו שמעביר שיעור מדהים, ואנו רוצים גם להיות כמוהו, אנו מביטים לאחר מכן באדם נמרץ בעשיית החסד שלו, ואנו גם רוצים להיות כך, ולא מן הנמנע שגם נשאף להיות כמו אותו אחד שיושב ולומד כל היום, ותפילין על ראשו. אך האם זה תקין/בריא מציאות שכזו? ומה יש לפרשה להגיד על כך?
'המזבח מקומו מכוון ביותר, ואין משנין אותו ממקומו לעולם, שנאמר: זה מזבח לעולה לישראל... ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא, ומשם נברא, אמרו חכמים: אדם ממקום כפרתו נברא'..." (רמב"ם בית הבחירה, ב, א)
האדם הראשון הקריב קורבן לה', כפי שכתב הרמב"ם, וכדברי הגמרא בחולין ח.: "תנו רבנן: יום שנברא בו אדם ... אמר: אוי לי, שבשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי ויחזור עולם לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים... כיון שעלה עמוד השחר, אמר: מנהגו של עולם הוא, עמד והקריב שור שקרניו קודמין לפרסותיו, שנאמר: "ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס"..
מה הייתה טעותו של אדם הראשון? וכיצד הכרתו בטעות, באה לידי ביטוי בקורבן הזה ספציפית שהקריב?
הקב"ה שם את האדם בגן עדן לעבדה ולשמרה, נתן לו תפקיד שמתאים רק לו, ובראו בכלים שיועדו להגשמת התפקיד. ומה עושה האדם? חושב אולי הבורא לא עשה נכון עד הסוף, ובכך כפר וביקש לעשות דבר שלא התבקש, התאווה לקבל כוח שלא היה צריך למטרתו בעולם. אך כיצד הקורבן מהווה ביטוי לתקן את הדבר?
שאלות העולות מהפסוק
בפרשתינו הקב"ה קורא למשה ואומר לו " דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם".
המעיין בפסוק שואל עצמו כמה שאלות: מדוע פונה הכתוב בלשון 'אדם' לבני ישראל, ולא 'איש'/'נפש' כפי שהתרגלנו ועוד נתרגל? כמו כן, מה פשר הבקשה "אדם יקריב מכם", מה הדיוק ב"מכם"? האם מדובר כאן רק על מניעת הגזל הפשוט? שלא לקחת ממישהו אחר? האם כשלמדנו על גזל וגניבה, ראינו חילוק מתי כן מותר? מדוע התורה החשיבה זאת כאן מעבר? ולבסוף מה פירוש "קורבן לה'", וכי העלינו בדעתנו שתהיה אפשרות להקריב לדבר אחר?
רבי אפריים מלונשיץ, בעל הכלי יקר, מבאר את הדברים ומבקש להעיר ולהאיר את צורת הקשר הנכונה בין האדם לבוראו. לכל אחד הקריאה שלו, הקריאה מצד אחד של הבורא אליו, ומין הצד השני גם הקריאה של האדם אל אלוהיו.
את הקריאה מלמעלה אי אפשר לזייף, אי אפשר לגזול, שכן ה' מדבר בהבל פיו לכל אדם, בצורה המיוחדת אליו, וזו הקריאה ש"השם יתברך קורא לאדם בכל יום שנאמר יען קראתי ותמאנו נטיתי ידי ואין מקשיב...", כפי שפותח ר' צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק רכ'ב), ומבאר את פירוש המושג התפילה בכך שה' הוא זה שקורא לאדם, פותח לו שער לבא ולהתקרב אליו, וכל אחד והשפע שה' משפיע עליו, שפע ההרהורים שקיימים בליבו, שכולם נובעים מקריאת ה'.
מנגד, גם האדם פונה אל אלוהיו, שכן בפתילה, בחוט המקשר בין ה' לאדם ישנם שני צדדים, ובקצה אחד מחזיק הבורא, ובצד השני מחזיק האדם, ממש "נפתולי אלוהים נפתלתי".
אך לא מעט מרגישים שה'פתילה' לקראת כיבוי, אז כיצד אהפוך את הפתילה לאבוקה? כיצד לא ארדם בשמירה ובהחזקת הצד שבידי?
הקרבה אמיתית – חיבור אישי ולא חיקוי
"ונ"ל שרצה להזהיר כל מקריבי קרבן לה׳ שלא יכשלו בב׳ דברים... והבל אע"פ שהביא מבכורות צאנו מ"מ לא טוב עשה שלא נתעורר אל הקרבן מעצמו ולא נזדרז למצוה זו מעצמו, רק אחר שראה שהקריב קין קרבן אז נתקנא בו והבל הביא גם הוא להשוות עצמו אליו כמבואר למעלה פר׳ בראשית..."- כלומר, מדוע אתה מקריב? מדוע אתה רוצה להתקרב אל ה'? מה גורם לך להפעיל מבערים? האם רק הקנאה בחבר שלך? האם רק כי אתה לא פעיל
כמוהו? מבקש הכלי יקר לאמר שיהיה זה "מכם"- שאתה תתעורר לכך מרצון אמיתי לה'.
חיקוי מול חיבור – המסר מהקרבן של אדם הראשון
ומי הוא הדוגמא הטובה לכך? הרב ממשיך: " לומר לך שהמקריב יהיה כאדה"ר בקרבנו שהיה יחידי בעולם, וכשם שמזה הצד היה ניצול מן הגזל שהיה יחידי והיה הכל שלו, כך מזה הצד היה ניצול מן הדבר שנכשל בו הבל כי מצד שהיה יחידי בעולם ודאי נתעורר אל הקרבן מעצמו ולא מצד שראה אחרים עושין, ועל זה אמר אדם כשיהיה כאדה"ר כי יקריב מכם שתהיה ההקרבה מכם ולא מזולתכם כי מכם ובכם יבא ההתעוררות אל המקריב, זהו קרבן לה׳ .
הקורבן שמקריב האדם הראשון, בעל קרן אחת, כביטוי לכך שיש לאדם להסתכל רק על שבילו, על הדרך המיוחדת שלו להתפלל לה', להתחבר אליו, לא לפזול אל החבר, מהי צורת העבודה שלו.