בפתיחת חודש ניסן אנו פותחים בקריאת ספר ויקרא. ספר שמות הסתיים בהקמת המשכן בא בניסן. מעתה קיים מבנה ויש להיערך להפעלתו ובכך עוסק ספר ויקרא. האירועים המוזכרים בו התרחשו במהלך חודש ניסן של השנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים, שהרי ספר במדבר פותח בא באייר.
חלקו הראשון של ספר ויקרא עוסק בתורת הקרבנות. הן פרשיות המשכן, והן פרשיות הקרבנות מפורטות מאוד ומאריכות בפרטים "טכניים" רבים. אריכות זו בולטת במיוחד נוכח הקיצור המאפיין את פרשת משפטים, המנוסחת בתמציתיות גדולה - בבחינת "הררין התלויין בשערה". אריכות זו נדרשת נוכח עיוותי העבודה הזרה בהקשר זה.
ההפטרה, הלקוחה מפרקי הנחמה בישעיהו, מתארת את העימות עם השקפת העולם של העבודה הזרה ודרכי עבודת האלוה, על פי תפיסתה. על הקשר בין הפרשה להפטרה נעמוד הפעם.
ההפטרה בהקשרה התנ"כי
בימיו של ישעיהו הנביא ניצבה לראשונה האומה הישראלית בארצה, נוכח כיבוש של מעצמה. העימותים הצבאיים-מדיניים שהיו מכניסת העם לארץ ועד ימי ישעיהו, היו מול עמים קטנים ובינוניים ולא הגיעו לכלל מצב של חורבן וגלות. המעצמה האשורית שכבשה את המזרח התיכון כולו, הגלתה את מלכות ישראל והחריבה אותה. גם יהודה, שכנתה מדרום בה פעל ישעיהו, עמדה מול סכנה זו. העימות עם אשור לא היה רק צבאי אלא נוסח בפי שליחי מלך אשור כמאבק בין אלוהויות. הניצחון הצבאי של אשור על שומרון פורש על ידם כנצחון אלוהי אשור על אלוהי שומרון. על כן הצלת יהודה מידי אשור היה בה פן צבאי-לאומי חשוב, אבל לא פחות מזה - פן רוחני -אמוני: הבנה כי ביחס לה - אין עוד מלבדו.
מצב בהפטרה: נחמה אמונית
במצב בו היתה נתונה האומה באותה עת - חורבן וגלות של מלכות ישראל בצד הצלה פלאית של יהודה מידי המעצמה האשורית - יש צורך גם בנבואת נחמה וחיזוק, וגם באמירה אמונית על אפסות אלילי העמים מול גדלות ה. ההבנה כי אין לעבוד את ה בהשקפת עולם אלילית צריכה בירור ותיקון.
עם ישראל הוא עם ה, "יעקב עבדי וישראל בחרתי בו", צריך להפנים את קריאת ה בפי הנביא "אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין א-הים". וכיון שכך אין לו לחשוש מפסילים, עץ ואבן מעשי ידי אדם, אותם מתאר הנביא בצורה נרחבת ונלעגת. הקרבנות, עליהם מדברים הן בפרשה והן בהפטרה - אינם עיקר, אלא אמצעי.
ההתקרבות לה תושג מתוך תיקון המעשים ומתוך כך "מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאותיך, שובה אלי כי גאלתיך".
דוד נתיב מרצה לתנ"ך במכללת הרצוג- גוש עציון