דרשתה של בת-יפתח

מתוך עיון בדיוק הדרשני שערכה בת-יפתח בפסוק הפותח את פרשת הקורבנות, ננסה להבין את מקומם של הקורבנות בתוך מערכת המוסר והמשפט.

איתן פינקלשטיין 29/03/06 00:00 כט באדר התשסו

כיון שבִקש לקֹרבה - היתה בוכה לפניו. אמרה לו בתו: אבי! יצאתי לקראתך בשמחה - ואתה שוחט אותי?! שמא כתב הקב"ה בתורה שיהו ישראל מקריבין לפני הקב"ה נפשות אדם?! אין כתיב בתורה "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה" (ויקראא', ב) "מן הבהמה" - ולא מן בני אדם?!... אף העכו"ם אומרים: "בַּמָּה אֲקַדֵּם ה' אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם... הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן. הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי" (מיכה ו', ו-ז)? אמר להם הקב"ה: עכו"ם, בניכם אתם מבקשין להקריב לפני?! איני מבקש לא בניכם ולא קרבנותיכם, אלא לבָנַי נתתי פרשת קרבנות ופרשת ערכין - שקרבנותיהם חביבים לפני, וכן הוא אומר: "טוֹב מְעַט לַצַּדִּיק [מֵהֲמוֹן רְשָׁעִים רַבִּים]" (תהלים ל"ז, טז). תדע לך תחלתו של ספר: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'" (ויקרא א', ב) - מכם ולא מהעכו"ם, וסופו של ספר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר [בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַה']" (ויקרא כ"ז, ב), וכן הוא אומר: "מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב [חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם]" (תהלים קמ"ז, יט-כ).

תנחומא בחוקתי, ה-ו

הקושי הראשון בצמד דרשות סמוכות אלו, הוא מדוע בחרו חז"ל לשים בפיה של בת-יפתח דיוק בפסוק ('מן הבהמה' – ולא מן בני אדם) בליווי טענה מוסרית ('יצאתי לקראתך בשמחה – ואתה שוחט אותי?'), ולא חוקים ומשפטים מפורשים כגון "לא תרצח" או "מכה איש ומת – מות יומת". הדרשה הסמוכה אף היא קשה, שכן הפסוק שהושם על ידי המדרש בפיהם של העכו"ם, לקוח מתוך נבואת מיכה שם יוחס הפסוק דווקא לעם ישראל. מיכה יוצא בפסוקים אלה כנגד תפיסתו של עם ישראל, או לפחות חלקים ממנו, כי ה' מעוניין "בְּאַלְפֵי אֵילִים" או "בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן" ואולי אף בקורבן של בניהם בכוריהם. הנביא טוען כלפי העם כי אין רצונו של ה' בקורבנות אלא "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" (מיכה ו', ח).

קושי נוסף, הוא הקישור שעורך המדרש בין תחילת הספר העוסק בקורבנות, לבין סופו העוסק בפרשת הערכין. לכאורה, נסמך קישור זה רק על הפתיחה הזהה של שתי הפרשיות בניסוח "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם". ברם, ניסוח זה מופיע בתורה תריסר פעמים נוספות, כך שקשה לראות בו כשלעצמו את הגורם היחיד שגרם למדרש לראות את הזהות בין שתי הפרשיות.

שאלה נוספת העולה מן המדרש היא מה מוסיף למדרש ציטוט הפסוק האחרון מתהלים. בפסוק זה קיימות גם מספר שאלות הקשורות לפסוק עצמו: הכפילות בין "מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב" לבין "חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל", הניסוח הכפול של "לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי" ו"וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם", וכן ההדגשה הכפולה של נושא המשפט בפסוק. כבר בשלב זה נציין כי הדגשה כפולה זו, מעלה את התחושה, כי חז"ל התייחסו במרומז על ידי ציטוט פסוק זה לדברי הנביא מיכה "כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט".

לסיום, נעמוד על מספר קשיים הקיימים בפסוק הפותח את תורת הקורבנות שבראשית פרשתנו, עליהם לדעתנו התבססו שתי הדרשות הסמוכות. ראשית כל עולה השאלה, מדוע הפסוק מדגיש לא פחות מארבע פעמים כי הציווי הוא דווקא לישראל: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם" (ויקרא א', ב). שנית, מדוע השתמש פסוקנו בכינוי הנדיר "אדם", ולא בכינוי הנפוץ "איש", כינוי בו נעשה שימוש בפרשת ערכין. בתחילתו של הפסוק, קיימת השאלה מדוע בחר המקרא להשתמש בהקשר של תורת הקורבנות פעמיים, ובסמיכות, בפועל "וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", ובסופו, עולה שאלת טעם ההכפלה של "מן הבהמה" עם שני הביטויים הכלולים בה "מן הבקר ומן הצאן".

נראה כי חז"ל ראו בפסוק הפותח את תורת הקורבנות, פסוק יסודי בהבנת מקומם של הקורבנות בעולם הדתי. הדיבור הכפול שבתחילת הספר, עורר אצל חז"ל את הגזירה השווה לפסוק "מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב" שנדרש כתוצאה של "חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל": רק כהמשך לכך שלישראל כבר ניתנו חוקים("שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט") ומשפטים (וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם"), יכל ה' להגיד את "דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב", ולהוסיף להם את רובד תורת הקורבנות. על פי המדרש, ההדגשה המרובעת בפסוק נועדה להדגיש כי ה' "לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי" מאחר "וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם", שכן עַם שלא קיבל על עצמו את רבדי החוק והמשפט המוסרי של התורה, אינו רשאי כלל לגשת לרובד העמוק של תורת הקורבנות. תורת הקורבנות אמורה להיות השכבה העליונה הבנויה על התשתית המוסרית והמשפטית, ולא חלילה להוות תחליף לה, כפי שהיה קורה אם היתה מתקבלת על ידי העכו"ם, וכפי שלצערנו התרחש בדורו של מיכה בו נטשו חלק מישראל את החוקים והמשפטים ואחזו בתורת הקורבנות בלבד.

מאחר והמקרה הקלאסי בו מתנגשים הקורבנות עם המוסר והמשפט הוא במקרה של "קורבן אדם", התורה הדגישה כבר בפסוק הראשון העוסק בקורבנות כי ה"אדם" הוא המקריב - ולא המוקרב חלילה, וכי הקורבן יובא אך ורק "מן הבהמה", ולמען הסר כל ספק - "מן הבקר ומן הצאן" בלבד. חז"ל שמו בפיה של בת-יפתח דווקא דיוק זה בליווי טענה מוסרית, בכדי להדגיש את העיוות שבמעשי יפתח - שבשם חיוב נדר הקורבן היה מוכן לפגוע במוסר האנושי הבסיסי.

זו גם הסיבה לכך שספר הקורבנות מסתיים בפרשיית ערכין בהדגשה"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם"- ובכך מבואר כי כלל תורת הקורבנות, מראש ועד סוף, היא בגדר "מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב" שקיבלו על עצמם את החוקים והמשפטים וכבר מקיימים את "עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ". בנוסף, סיומו של הספר מביא את הפתרון המוסרי לאותו האדם שלאחר שקיים את הרובד המוסרי והמשפטי עדיין בוער בו רצון הקרבה לה' שעלול להביא אותו למצב של "אֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי - פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי" – וקביעתה של התורה היא כי אותו האיש המפליא לדור (שכעת נעשה לאיש - שכבר ברור לו שאינו עוסק ב"קורבנות אדם" חלילה...), יתן את ערך בנו כהקדש לה' - ובכך ישתלבו רצונו להתקרב לה' עם ערכי המוסר והמשפט.

ונראה לעניות דעתי, כי טענה זו הועלתה מפורשות בדברי ה"מדרש אגדה" על ויקרא כ"ז: "מי גרם ליפתח שיאבד בתו? אלא שלא היה בן תורה, שאם היה קורא בתורה לא היה מאבד את בתו, שבתורה כתיב "אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר... וְאִם נְקֵבָה הִוא [וְהָיָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשִׁים שָׁקֶל]" (ויקרא כ"ז, ב-ד)...".

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר