פרשת ויקהל: איך נדע שהגזמנו עם מסיבת פורים?

בתחילת השבוע חגגנו את פורים בירושלים. אחרי שעשינו משתה בפיצרייה בעיר (סליחה, לא הקפדתי על בשר השנה) וקצת חלוקת משלוחי מנות (לשכנים – זה היתרון כשגרים במגדל בן 20 קומות) החלטנו לצאת לסיבוב בעיר הקודש לספוג מאווירת החג.

התכנון היה ללכת לשוק מחנה יהודה, ומשם לחתוך לכיוון גאולה – לחוות מכל העולמות. את השוק זכינו לראות רק מרחוק – כמות האנשים והצפיפות לא אפשרו מעבר של עגלות. אלפי אנשים צבעוניים, מוזיקה בפול ווליום וריח חריף של שתייה ומיני קטורת. מה שבטוח – היה שמח מאוד. פנייה קלה לאחת הסמטאות מכניסה אותנו לעולם אחר ביום יום, אבל לא בפורים. בשכונת גאולה החרדית, ההבדל היחיד היה בכמות הבד שהאנשים (והנשים) לבשו – אבל הצפיפות, המוזיקה, הריחות והשמחה לא היו שונים בהרבה.

ותהיתי לעצמי – האם חג הפורים הוא חג הבשורה? האם סוף סוף מצאנו חג שכולנו מהדרים בו? או שבעצם.. כולנו מגזימים?

גבול הטעם הטוב

הפרשה כולה עוסקת בבניית המשכן הלכה למעשה. מתחילים באיסוף החומרים – אנחנו במדבר וחומרי הגלם מוגבלים: רכושם של ישראל, כולל מה שהביאו איתם ממצרים, ומה שיחליטו לתרום מתוכו.

התרומה היא לא רק חומרית – יש כאלו שיתרמו מהידע והכישרון שלהם :"וַיָּבֹ֨אוּ֙ כָּל־הַ֣חֲכָמִ֔ים הָֽעֹשִׂ֕ים אֵ֖ת כָּל־מְלֶ֣אכֶת הַקֹּ֑דֶשׁ אִֽישׁ־אִ֥ישׁ מִמְּלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁר־הֵ֥מָּה עֹשִֽׂים". יש גם דגש מיוחד על תרומת הנשים: "וכל אישה חכמת לב בידיה טוו.. וכל הנשים אשר נשא ליבן..". שיתוף פעולה כזה שממש כל חלקי העם לקחו בו חלק הוא נדיר.

רוח ההתנדבות הייתה כה גדולה והתרומות רבות עד כדי כך שעושי המלאכה מודיעים על כך למשה: "וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־משֶׁ֣ה לֵּאמֹ֔ר מַרְבִּ֥ים הָעָ֖ם לְהָבִ֑יא מִדֵּ֤י הָֽעֲבֹדָה֙ לַמְּלָאכָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה לַֽעֲשׂ֥ת אֹתָֽהּ". משה מחליט להפסיק את הבאת התרומות: "ויצו משה.. איש ואישה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש, ויכלא העם מהביא".

למרות הציווי הברור, ותחושת השותפות והתרומה המדהימים שרווחו בעם במסגרת בניית המשכן – משה שם גבול למצווה ועוצר את "החגיגה" - המילה "ויכלא" אולי רומזת על הצורך ממש לעצור בכוח את התרומות ("תחזיקו אותי!").

עוד יותר טוב ועוד יותר טוב?

עולה השאלה – למה? למה להפסיק? הרי תמיד אפשר לשמור את התרומות לתחזוקה מאוחרת יותר, לשיפוצים, לתוספות.

בספר דברים י"ג, א', נאמר בפירוש "לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ" בהקשרי המצוות והציוויים. וגם כאן יש אמירה ברורה לגבי מידות המשכן והיקף בנייתו – אין צורך ביותר. בדבריהם למשה אומרים בפירוש – יש מספיק עבור מה שה' ציווה.

ובכל זאת – היה אפשר למצוא שימוש לתרומות הרבות – להפסיק את האווירה הקדושה שנוצרה במסגרת איסוף התרומות יכולה להיראות כהחלטה תמוהה.

אלא שלתרומות לבניית כלי המשכן קדושה מיוחדת. הן מיועדות לציוויים הספציפיים – לבניית המשכן וכליו כפי שנצטוו – ואסור להשתמש בהם לדבר אחר אלא רק למטרה הקדושה לשמה הם נתרמו. גם לדברים טובים, ואולי בעיקר לדברים טובים, צריך לשים גבול ברור כדי שלא יתגלגלו לדברים אחרים פחות טובים.

ציווי השבת בתחילת הפרשה

הגבלה נוספת על בניית המשכן מופיעה ממש בפסוקים הראשונים: "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון".

היינו יכולים לחשוב שעבור בניית המשכן מותר לעבוד גם בשבת – הרי עוסקים במצווה רצינית! אלא שעוד לפני שהתחלת לעבוד – ה' שם לך גבול ואומר לך שבשבת – תפסיק. תנוח. לכן, למרות שמצוות השבת הוזכרה בפרקים קודמים, מופיע הציווי שוב ומדגיש את החשיבות.

בטיול שלנו בירושלים בפורים חשנו מוצפים רגשית. התחושה הייתה – וואי, מוגזם! מצוות הפורים ברורות, ובוודאי שצריך לשמוח ולהדר, אבל בגבול הטעם הטוב. רבו ההלכות האומרות שגם המצווה להשתכר היא עד גבול מסוים. לפעמים מרגיש שאיבדנו פרופורציות במצוות פורים – משלוחי מנות מוגזמים (לא כתוב בשום מקום שצריך להחזיר לכל מי שמביא), מסיבות מופקרות ואלכוהול שמתחרטים עליו בסוף. מצוות החג הן למטרה מסוימת – וברגע שהושגה אין צורך להמשיך.

ובכל זאת, למרות שאני משביתת שמחות ומצפה שנחזור לפרופורציות של שמחה וקדושה, היה משהו יפה ונדיר בעיר הקודש: כולם חגגו באותה צורה.