מדוע התורה מאריכה במקומות לא צפויים?
בדיחה על התכונה הפולנית אומרת: "אלף פעם אמרתי לך לא להגזים", אך אולי יש לכך הכשר מן התורה? כשמתקרבים לסוף ספר שמות, עולה שאלה מתבקשת: התורה מבקשת להיות רלוונטית לחיינו הארציים, אז מדוע אם כך היא בוחרת לסיים את ספר שמות בחמש פרשות המדברות על נושא אחד – המשכן, שאינו מתקיים בימינו?
דון יצחק אברבנאל מקשה: "הנה תמצא שזכרה התורה ה' פעמיים, פעם בכלל ופעם בפרט, מלאכת המשכן וכליו. והקשה הדבר יותר... והיה מספיק שיאמר הכתוב "ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל את כל המלאכה אשר צוה ה' אותו". וכן "ויעשו כל חכם לב כאשר צוה את משה כן עשו". ומה צורך לפרט הדברים פעם אחר פעם"?
גם רבינו בחיי מצביע על התופעה: "אם תסתכל בסדרים אלה תמצא מעשה המשכן וכל כליו נזכר שם הרבה פעמים..."
למה התורה מאריכה כאן, במקום שהיה ראוי לקצר?
שאלה דומה עולה בפרשת הנשיאים בספר במדבר (פרק ז), שם התורה מפרטת שתים עשרה פעמים את קרבנות הנשיאים, למרות שזהותם זהה לחלוטין.
הרלב"ג מציע תשובה כללית: "או נאמר כי מפני שקיצרה תורה במקומות העמוקים, האריכה זה האריכות במקומות האחרים אשר האריכות בהם בלתי מזיק, כדי שלא נחשוב כי הקיצור היה במקומות ההם לפי שמנהג התורה הוא לדבר בקיצור. וזה, שכבר נראה ממנהגה לדבר באריכות. וזה ממה שיביאנו לבקש הסיבה מפני מה קיצרה התורה במקומות ההם... ונעמוד מפני זה על כוונת התורה באותם הדברים הקצרים, כשנעיין בהם בכל הצדדים שאפשר לעמוד מהם על כוונותיהם".
לדבריו, התורה בוחרת להרחיב בנושאים מסוימים כדי לעורר אותנו לשים לב דווקא למקומות שבהם היא מקצרת. כך, לדוגמה, אנו עשויים לתהות: מדוע התורה מקצרת בהלכות בשר וחלב, וגם המעט כתוב ברמז? מדוע לא הרחיבה בהלכות שבת ושחיטה? אילו הייתה מרחיבה מעט יותר, ייתכן שהיינו 'חוסכים' דפים שלמים בגמרא במסכתות חולין ושבת
ניתן להציע הבחנה מסוימת בין המשכן לשבת: יש הבדל בין השבת, שניתנה לעם ישראל, לבין המשכן, שנעשה בשביל ה'. כאשר ישראל מצווים על שמירת השבת, עליהם לחקור ולהבין את הלכותיה כדי להתחבר למתנה הגנוזה שה' נתן להם. לעומת זאת, המשכן הוא בית לה', ולכן תבניתו חייבת להיות ברורה, מדויקת ומפורטת ללא מקום לפרשנות אישית.
דרך החזרה והאהבה – כמו הורים לילדיהם
רבינו בחיי מציע תשובה ממקום רגשי יותר: "והיה הענין להזכירו חמש פעמים הכל למעלת המשכן ודרך חבה..." והוא ממשיל זאת למלך השולח את בנו לבית הספר. כשבנו שב, הוא שואל אותו שוב ושוב: "אכלת בני? שתית בני? דמך בני? הלכת בני לבית הספר? חזרת בני מבית הספר?" – כי כשמשהו יקר לנו, אנו שואלים עליו פעמים רבות.
במובן זה, התורה מדגימה לנו איך אהבה ותשומת לב מתבטאות בחזרה והדגשה. כמו הורה החוזר ושואל ילד אם לקח סוודר בחורף או אם הגיע הביתה בשלום, כך התורה חוזרת שוב ושוב על נושא המשכן – כדי להטמיע בנו את חשיבותו.
סיפור נוסף שממחיש את העניין
פעם שאל תלמיד את רבו שנחשב ל'גאון' אשר נהג לחזור על כל לימודו עשרות פעמים. : "רבי, מדוע צריך לחזור כל כך הרבה? הרי כבר הבנו!" ענה לו הגאון: "כאשר אדם חוזר שוב ושוב, הוא לא רק מבין – הוא נטמע בדבר. הוא חי אותו".
כך גם התורה – כשהיא חוזרת ומפרטת את מלאכת המשכן, היא לא רק מלמדת אותנו הלכות יבשות, אלא חורטת בלבנו את ערכו של מקום השראת השכינה.
אם כן, במקום לראות באריכות התורה "עודף מידע", עלינו להבין שדווקא החזרה מדגישה חשיבות ומעמיקה את ההבנה. לפעמים האריכות היא אמצעי ללמד אותנו על סדרי עדיפויות, ולעיתים היא מבטאת אהבה וחיבה. דרך התורה, אנו לומדים שאם משהו חשוב לנו – עלינו לחזור עליו, לחיות אותו, ולתת לו מקום משמעותי בחיינו.