כתוב בפרשת כי תשא: "וַיְדַבֵּר יְדוָד אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה: ... וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן ... וְעָשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ".
ובפרשתנו פרשת ויקהל כתוב: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא יְדֹוָד בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה: ... הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן".
ההקבלה בין שני הקטעים ברורה. במיוחד יש לציין קודם כל את העובדה שאמירתו של משה לבני ישראל חוזרת בדיוק על דברי ד אליו: "רְאֵה קָרָאתִי", "רְאוּ קָרָא יְדֹוָד". והיות ואין בענין זה שום דבר שניתן לראותו, והיה מתאים יותר לומר "שמע" מאשר "ראה" - מה גם שהיה אפשר לוותר כליל על הביטוי ולומר סתם: "קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל" - צריך להיות לנו ברור שעיקר משמעות הדבר היא דוקא באותה מילה הנראית לנו מיותרת או לא מתאימה.
חז"ל תפסו את המילה "ראה" ובנו עליה דרשה שלמה: "אמר רבי יצחק: אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור, שנאמר ראו קרא ד בשם בצלאל. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, הגון עליך בצלאל? אמר לו: רבונו של עולם, אם לפניך הגון - לפני לא כל שכן? אמר לו: אף על פי כן, לך אמור להם. הלך ואמר להם לישראל: הגון עליכם בצלאל? אמרו לו: אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הוא הגון - לפנינו לא כל שכן?".
במילים אחרות, המילה "ראה" פירושה "הגון עליך". ואם הגון הוא עליך, פירוש הדבר שהנך מכיר בכך שהוא "ראוי". אמנם, יש הבדל בין הסיבות שבגללן מישהו ראוי בעיני ד, בעיני משה ובעיני העם. טוהר המידות הפנימיות גלויות רק לבוחן כליות ולב. חכמתו ניכרת למי שמבין בחכמה, דוגמת משה. ובעיני המון העם תכונותיו וכשרונו המנהיגותיים הם הקובעים. מה שחשוב, שאע"פ שאין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכים בציבור, מתבקש לשמור על סדר נכון של סולם הערכים, דבר שמדגישה דרשתו של רב יצחק בתשובתו של משה לד ובתשובת העם למשה (להרחבת הענין, ראה ביאורו של מרן הראי"ה קוק זצוק"ל בעין אי"ה על ברכות נ"ה ע"א). יש בפסקה הקצרה הזאת תמצית השקפתה של התורה על מה שמכונה בימינו "דמוקרטיה". שהרי התרגום של המושג "נמלכים בצבור" במונחים עכשויים הוא "בחירות חופשיות" וקביעת הרוב. השאלה היא: מי הם המועמדים הראויים שביניהם יש לבחור? אין כאן המקום (תרתי משמע) לדון בסוגיה זו יותר בהרחבה, אבל אין גם להתעלם מחשיבותה של השאלה.
התורה מגלה לנו פן נוסף של התכונות הנדרשות מבצלאל ומאהליאב בסוף הקטע שהבאנו למעלה: "וְעָשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ". איך ידעו בצלאל ואהליאב את אשר ציוה ד למשה? ע"י כך שמשה יאמר להם. אין זה פשוט כל כך. חז"ל ידעו ללמד אותנו שכאשר הפך משה את סדר הקמת המשכן והורה קודם על הכלים ואחר כך על המשכן עצמו, העיר לו בצלאל שאין זה מנהגו של עולם. אין בצלאל (בצל א-ל היית...) מקבל בעיניים עצומות מצוותו של משה כתכתיב שרירותי. מה שעושה אותו ראוי בעיני העם הוא דוקא שיודע הוא מה מנהגו של עולם. ובכל זאת מבשר ד למשה "וְעָשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ".
ויש לדייק: לא את כל אשר תצוה אותם. ואכן הציווי של ד למשה היה כמו שבצלאל אמר. שתי בחינות מתמזגות בענין זה, ויש בהן ממהותה הפנימית של תורה שבע"פ. אמונת חכמים על כל מה שמשמע מכך: אין אנו אלו שקבלנו ישירות את דבר ד. אמונת ישראל היא קודם לכל דבר אחר אמונת חכמים. זאת אומרת אמונה בכך שהחכמים אכן באמת חכמים הם ואמונה בכך שאין הם בדים דברים מליבם (תורתם אינה דעות וסברות אישיות) אלא מוסרים לנו את תורת ד איש מפי איש עד משה רבנו מפי הגבורה ואין זו סתם מליצה. ויחד עם זאת, דרישה וחקירה בדבריהם כדי לברר את אמיתת תורת אמת אשר בפיהם כי היא חיינו ואורך ימינו על האדמה אשר נשבע ד לאבותינו לתת לנו.