המתבונן בפרשתנו, אינו יכול שלא להתפלא מהחזרה הכמעט מילולית של פסוקים כפי שנאמרו בפרשיות תרומה תצווה. ונשאלת השאלה מדוע חוזרת התורה לפני התיאור של בניית המשכן עצמו, הבא בהמשך הפרשה, על תיאור תרומתו של העם לבניית המשכן ותיאור הדברים שלמענם צריכים את התרומות.
ידוע הויכוח בין המפרשים, האם הציווי על בניית המשכן קדם לעגל או שמא בא בעקבות ובגלל חטא העגל; כלומר, באם המשכן הינו לכתחילה ויש לו ערך עצמי משלו או שמא הינו בדיעבד וכל תפקידו הינו רק לכפר על מה שגרם חטא העגל ואין לו חשיבות עצמית כלל.
מעבר לכך, מעיון בפסוקים של כל הפרשיות הנוגעות לעצם העניין, נראה לי שיכולים אנו להגיע לעמק השווה שבין שתי דיעות אלו של חז"ל.
אמנם הציווי הניתן לעם על בניין המשכן, בא אחרי חטא העגל; לא נצטווה העם על בניין המשכן עד לאחר חטא העגל, אולם גם לפני החטא היה צורך בבניין משכן. אשר על כן הובא בתורה לפני החטא, זאת על מנת שלא יאמרו שבא המשכן רק בדיעבד בגלל חטא העגל. ואולם הובא שוב גם בפרשתנו, היות ובאמת בכאן נאמר למחרת יום הכיפורים.
אולם בכל זאת ישנו הבדל בין בניין המשכן כפי שתוכנן לפני חטא העגל, לבין הציווי הניתן לעם לאחריו. שהרי בעיון בפסוקים יכולים אנו לראות שלפני החטא הציווי שניתן לעם היה "ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו", כפי שמובא בפרשת תרומה. ואולם בפרשתינו עת חוזר משה על הציווי לבניית המשכן, אומר הוא לעם "קחו מאיתכם תרומה לד'"; כלומר, מה שלכתחילה, לפני חטא העגל, היה צריך להינתן ע"י כל מי מאומות העולם, אשר רצונו הטוב היה מביא לנדב מהונו לבניין המשכן ולהיות ע"י כך שותף בהרמת התרומה שתביא לבניין הבית, נהפך לאחר חטא העגל להיות בניין הנבנה כולו ע"י ישראל בלבד, בלא שיתוף האומות. שהרי, כפי שכבר הבאנו, חטא העגל גילה כי הערב רב המהווה, במציאות המתוארת בתורה נציגות מכל האנושות המעורבת בבית העבדים במצרים, אינו מוכן עדיין להגיע ולהתרומם למדריגת ישראל ועוד לא הגיע הזמן בו יכולים כל האומות להיות שותפים ביסוד הבית. (ובעניין זה צריכים אנו לזכור כי זהו עצם פרשת מחצית השקל, אותה אנו קוראים השבת למפטיר פרשת שקלים; שהאדנים, כלומר היסודות שמהם נבנה הבית, ניתנו ע"י כל ישראל בלא הפרש: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", לומר לך שכולם שווים ליסוד הבית. אמנם בפנימיות הבית ככל אשר ידבנו ליבו, אך לעצם היסודות כולם שוים. ומעניין הדבר, שגם פרשה זו של מחצית השקל נאמרה לעם למחרת יום הכיפורים, כמו הציווי על המשכן).
ואכן, בניין בית המקדש הוא עצמו המטרה של יציאת מצרים, כמקום אשר יהווה באופן מעשי במציאות ממש, מפגש בין העולם ובוראו. עד אז מפגש זה בכל הופעותיו היה ביוזמת הבורא ומצידו. בית המקדש, הינו המקום אשר בו מתאפשר המפגש מצד הנברא; ואולם לאחר העגל מתווסף המימד של הכפרה על אותו החטא, מה שלא היה בכוונה לכתחילה.
וזהו מה שבאה ההפטרה ללמדנו. הן לפי הספרדים המתחילים בתחילת הפרק והן לפי האשכנזים הקוראים רק את המשכו. בתיאור בניין ביהמ"ק הראשון בשיתוף הפעולה שבין שלמה המלך משבט יהודה לחירם משבט נפתלי או דן (ולא כאן המקום להכנס להבנת מוצאו של חירם) , כפי שבפרשיות המשכן בצלאל משבט יהודה ואהליהב משבט דן, ללמדך שמבכיר השבטים ועד לקטן שבהם, כולם שותפים בבניין המקדש.
דבר זה צריכים אנו לזכור ולשמור מאד מאד: צריכים אנו לדעת איך להביא את הדברים לידיעתם והבנתם של כל ישראל. לא רק להסתפק בכך שהמבין יבין, או בכך שהעוסקים בתורה ידעו למה אנו מתכוונים, אלא האתגר הגדול העומד בפנינו הוא, להצליח להביא את הדברים ולאמרם כך שכל העם מיהודה ועד דן יבינו וישכילו ואולי מתוך כך יתחיל לב האבות לשוב לבנים ולב בנים חזרה אל אבותם.