כלל ידוע בעניין הנבואה כי "נבואה שנצרכה לדורות נכתבה", ועל אחת כמה וכמה ביחס למה שמסופר בתורה. משום כך יש לתמוה, מה ראתה התורה להעלות על נס את האיש בצלאל ולפרט את תכונותיו הייחודיות, ומה נפקא מינה לדידן בסיפור דברים זה. ולא זו בלבד ששמו נזכר כחלק מן התיאור העובדתי של מעשה המשכן, אלא שזכה לדיבור מיוחד של משה אל ישראל "ראו קרא ה' בשם בצלאל" (לה, ל) תוך כדי הזכרה מפורטת של ייחוסו. ומשמע, שבחירתו לעמוד בראש העושים במלאכת המשכן נוגעת לציבור כולו, עד כדי כך שהיא זקוקה להסכמתם כדין העמדת פרנס על הציבור (בעל הטורים).
הדגשה זו בולטת עוד יותר על רקע הסמיכות של פרשה זו לפרשת נדבת המשכן, לפניה ואחריה, שהתאפיינה דווקא באופייה העממי והביאה לידי ביטוי את נדבת רוחו האנונימית של האדם הפשוט – "ויבואו האנשים על הנשים... וכל איש אשר נמצא איתו... כל מרים תרומת כסף.." (כב-כד). אדרבה, חז"ל באו בביקורת אל הנשיאים על שלא ראו עצמם שותפים שווים לציבור המתנדבים, אלא ביקשו לעצמם תהילה על תרומה יחודית שמשלימה את החיסרון בתרומתו של כל העם. אך בעוד שנותני התרומה לא זכו להיזכר בשמם, דווקא מקבלי התרומה צוינו בשמם ובתכונתם וכל המלאכה נקראה על שמם. ואם לא די בכך, הרי שמשימתם הראשונה היתה לקבוע את השלב שבו תרומת העם כבר הספיקה למלאכה, והם עצמם היו אלו שהביאו לסיומו של הפרק העממי במלאכת המשכן.
דומה שפרשה זו צריכה לשמש בניין אב לכל מפעל התנדבותי שיתחדש בעם ישראל, הקורא להתגייסותו של הציבור הרחב לאתגרים וולונטריים. התגייסות ציבורית רחבה נחוצה מאוד בשלבים הראשונים של כל מפעל שכזה, אך עלינו לדעת שלא ניתן ולא טוב יהיה לבנות על כך לאורך זמן; מה שעלול לגרום לכך ששכרה יצא בהפסדה. לכן ראוי להגביל אותה מלכתחילה לזמן קצוב או למטרה ספציפית. לא בכדי הדגישה התורה את אישיותו המיוחדת של בצלאל שזכה לקנות את חכמתו בהשראה א-לוהית מיוחדת, כדי שלא נטעה לייחס לו תפקיד ניהולי וארגוני בלבד.
עם השלב הבא במלאכה נקראו ישראל להעמיד בראשה אישיות רבת כשרונות, שאינה מצטיינת רק בצד הרגשי כשאר נדיבי הלב אלא דווקא בצד השכלי והאומנותי - "בחכמה ובדעת ובכל מלאכה, ולחשוב מחשבות ולעשות..." (לא-לב). חכמתו של בצלאל במלאכה זו העמידה אותו כאדם המתאים ביותר ליטול עליו את המלאכה ולראות בה מפעל חיים, משום שלמשימה זו נדרשת גישה שכלית עמוקה בשינוי מההתלהבות הרגשית הראשונית. אם שלב איסוף התרומות נמדד בערכו הכמותי – "מרבים העם להביא", הרי ששלב המלאכה נמדד בערכו האיכותי – לחשוב, לעשות ולהורות בכל מגוון המלאכות האפשריות. ולשם כך נדרש אדם בעל ראיה כוללת, שמזוהה עם התוכן המחשבתי העמוק של כל המפעל הגדול הזה על כל פרטיו האומנותיים וההלכתיים.
ומכאן יש ללמוד, לכל מפעל התנדבותי הממומן בכספי הציבור, שלא ראוי לו להתנהל באופן חובבני אלא במחשבה עמוקה הרואה לנגד עיניה את התמונה בכללותה, מן הפרטים ועד המכלול, מן האמצעי ועד המטרה, מן השאיפות ועד המגבלות. לא בכדי הורונו חז"ל בעניין מצוות הצדקה: "קופה מתחלקת בשלושה כדיני ממונות" (ב"ב ו, ב), ושיוו למנהלי הקופה מעמד של בית דין שנדרש לשיקול דעת ולהכרעה שכלית, ולא הסתמכו על רגש הרחמים הטבעי של הציבור ושלוחיו העוסקים בצדקה מתוך התלהבות רגשית. המציאות מוכיחה עד כמה מצווה יקרה זו עלולה להתעוות, אם סדרי העדיפויות בין הנצרכים השונים ייקבעו על פי רגשות סובייקטיביים ולא על פי אמות מידה אובייקטיבייות.
"הוא שחכמי הרז רואים בסוד מלאכת המשכן 'ולחשוב מחשבות לעשות' – המשכת כל כח המחשבה לתוך המלאכה והמעשה" (הרב זוין, הקדמה לאינצ' תלמודית ח"ב).