מאז ומעולם, הייתה זו האישה, שבחכמתה המיוחדת וביוזמתה הברוכה, הצליחה להציל את האדם ממצבים מאוד מורכבים ולפעמים, אף מן החטא. מן המפורסמות הוא, שאשתו של און בן פלת, הצילה אותו מקרח ועדתו וכן יעל, אשת חבר הקיני, הצילה את עם ישראל בכך שהרגה את סיסרא וכו'.
כמו כן, נשים אף שימשו בתפקידים שונים ואף לעיתים עמדו בראש ההנהגה של עם ישראל, כדוגמת דבורה הנביאה.
כאשר אנו מתבוננים בחלקן של הנשים במעשה המשכן, נראה כי ההתייחסות לכך בפסוקי התורה היא די שולית. מספר הפסוקים הינו מועט והפרטים אודות חלקן של הנשים בפרשייה זו, הינם כלליים ביותר.
אני מבקש לעמוד מקרוב, אחר חלקן של הנשים בשני האירועים המרכזיים בפרשיות 'כי תשא' ו'ויקהל' - חטא העגל ובניין המשכן, מתוך התייחסות של דברי חז"ל והפרשנים לאירועים הללו, ומתוך כך, לעסוק בייחודיותן של הנשים באופן כללי.
בתחילת פרשת ויקהל, בפרק ל"ה, פס' א' - כ"ט, אוסף משה את כל בני ישראל ומצווה אותם לתת נדבה של זהב, כסף או נחושת לבניין המשכן.
בפסוק כ"ב כתוב: "ויבואו האנשים על הנשים...".
בעיון ראשוני בפסוק זה, יש לציין, כי המילים "ויבואו האנשים על הנשים", אינן מובנות לכאורה. רבים מהפרשנים עסקו בביאורן של מילים אלה ובהקשרן לפרשייה העוסקת בתרומת המשכן.
רש"י ואבן עזרא על אתר מבארים, כי כוונת המילה 'על' בקטע זה היא 'עם' - הווה אומר - בזמן נדבת הזהב ושאר החומרים למשכן, באו האנשים יחד עם הנשים ובסמוך להן, לתת את נדבתם למשכן.
הרמב"ן מוסיף לבאר, כי התכשיטים מצויים אצל הנשים ולכן הן היו הראשונות שהביאו את נדבת הזהב למשכן, עוד לפני הגברים, וכשראו זאת הגברים - הביאו גם הם את נדבתם.
מפרשים רבים אף עורכים השוואה בין חטא העגל לבין בניין המשכן, ביחס להתנהגותם של הנשים בשני אירועים אלה ומבארים את הפסוקים על פי ההבדלים בהתנהגות הנשים בשני המקרים.
בטרם נביא את דברי המפרשים בעניין זה, נצטט את הפסוקים הראשונים, העוסקים בחטא העגל, שם מבקש אהרון להביא זהב לבניית העגל (שמות, פרק ל"ב):
א- "וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו:
ב- ויאמר אלהם אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנתיכם והביאו אלי:
ג- ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם ויביאו אל אהרן".
בפסוקים אלה, מבקש אהרון מבני ישראל להביא אליו את הזהב מאזני נשותיהם, בניהם ובנותיהם. יש להתייחס בקטע זה לשתי נקודות מרכזיות:
ראשית, יש לברר מדוע מבקש אהרון מהאנשים להביא דווקא את נזמי הזהב אשר באזני הנשים וכו'? וכי לא היו נזמים או תכשיטים אחרים?
המלבי"ם מבאר כי אהרון מבקש את נזמי האוזן, כי הם היו התכשיטים החביבים עליהם ביותר. אהרון היה סבור, כי כך יוכל לדחות את איסוף הזהב כמה שיותר, עד שמשה ישוב.
בנוסף, מבאר המלבי"ם, כי בהזכרת נזמי האוזן דווקא, מבקש אהרון לומר דברי מוסר לבני ישראל ולרמוז להם, כי אוזן ששמעה על הר סיני, שלא יהיה להם פסל וכל תמונה - אינה יכולה לבקש לעשות עגל.
שנית, יש לשים לב, כי בשלב זה, בפסוק ב', אהרון איננו מבקש להביא אליו את הזהב. אהרון משתמש בפועל 'פרקו', ואכן, בפסוק לאחר מכן, מספרת התורה, כי בני ישראל מתפרקים מן הזהב באזניהם, ולאחר מכן מביאים את הזהב לאהרון.
נראה, כי השימוש בפועל פר"ק, בא לבטא שני רעיונות: ראשית, פועל זה מבטא היטב את מצבם הרוחני העגום של בני ישראל באותו רגע - מצב של התפרקות. בני ישראל עייפים מן הדרגה הרוחנית הגבוהה בה היו מצויים עד עתה. האופוריה שאחזה בהם עת עמדו לרגלי הר סיני וקבלו את התורה - הלכה ונמוגה. הם מחפשים כעת תחליף, משהו מרגש יותר. זהו תהליך של התפרקות מהנכסים הרוחניים שהיו להם. יתכן, כי שימושו של אהרון בפועל זה של התפרקות, מהווה מעין רמז וסימן לבני ישראל, כי בקשתם ממנו נובעת מהתפרקות רוחנית מוחלטת, ובכך מנסה אהרון להניא אותם מלבצע את זממם.
בנוסף, בפסוק ב', מבקש אהרון מבני ישראל לפרק את נזמי הזהב מהנשים והילדים. אמנם, בפסוק ג', נראה כי, אכן, בני ישראל מביאים את הזהב שביקש אהרון, אלא שבפסוק זה הנשים והילדים אינם מוזכרים. יתכן, כי הסיבה לכך נעוצה במריבה שהתפתחה בין הגברים שביקשו להביא כמה שיותר זהב ליצירת העגל, לבין הנשים שהתנגדו לכך בצורה נחרצת. נראה, כי הגברים נאלצו ממש לפרק בכוח את הזהב מידי נשותיהם וילדיהם.
נקודה זו באה לידי ביטוי, אף בדברי חז"ל.
במדרש תנחומא פרשת 'כי תשא', סימן י"ט, מופיעים הדברים הבאים:
"...מיד עמד חור וגער בהם. עמדו עליו והרגוהו. כשראה אהרן כך, נתיירא והתחיל מעסיקן בדברים, והם אומרים לו, קום עשה לנו אלהים. והכל גלוי לפני מי שאמר והיה העולם מה הם מבקשים. אמר להם אהרן: 'פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם'. אמר אהרן להם דבר קשה, שהנשים מתעכבות בו, שהם ראו כל הנסים והגבורות שעשה הקדוש ברוך הוא במצרים ובים ובסיני. הלכו אצל הנשים. עמדו עליהם. ואמרו, חס ושלום, שנכפור בהקדוש ברוך הוא שעשה לנו כל הנסים וגבורות האלו ונעשה עבודה זרה. כיון שלא שמעו להם, מה כתיב, 'ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב' - אשר באזני נשיהם לא נאמר, אלא אשר באזניהם".
המדרש מספר על הימנעותן של הנשים מלמסור את נזמיהן לעגל וזאת בשל אמונתן הגדולה בקב"ה, בזכות הניסים שעשה במצרים, בים סוף ובהר סיני. אהרון היה סבור, כי הנשים יצליחו למנוע את האנשים מלאסוף את הזהב לעגל, על אף שבסופו של דבר, לא עלה הדבר יפה.
נראה, כי על פי המדרש, התייאשו הגברים מן הנשים והביאו את הזהב משל עצמם.
עובדת דבקותן של הנשים בקב"ה וסירובן להביא זהב ליצירת העגל, באה לידי ביטוי אף בדברי רבינו בחיי, ביחס לפסוק: 'אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי' (קהלת, פרק ז'), כשהדבר בא לרמז, כי בקרב הנשים, לא נמצאה אף אחת שחטאה בחטא העגל. הדבר רמוז במילים "אלה אלוהיך ישראל" - הווה אומר - 'ואשה בכל אלה לא מצאתי' - לא מצאתי אף אשה שאמרה: 'אלה אלוהיך ישראל'.
גדולתן העצומה של הנשים באה לידי ביטוי גם בדברי הכלי יקר, המבאר, כי על פי דין, לא היו צריכות הנשים להתנדב ולהביא זהב למשכן, שהרי אם מטרת בניית המשכן היא לשם כפרה על חטא העגל, הרי שאין מקום לנשים לבוא ולהתנדב, שהרי הן לא היו שותפות בחטא חמור זה. נהפוך הוא! הם הרי ניסו למנוע את האנשים מלחטוא בעגל. אמנם, מחמת דבקותן בקב"ה, חפצו הנשים מאוד להיות שותפות בבנייתו של המשכן ולתת זהב לבנייתו .
כעת, יש לבאר את הקשר בין חטא העגל לבין מעשה המשכן, מתוך התייחסותן של הנשים לשני אירועים אלה.
רבינו בחיי עורך השוואה בין שני האירועים - חטא העגל ומעשה המשכן - ומבאר, כי בשני המקרים התעלו הנשים על עצמן. כאשר ביקשו בעליהן זהב לעגל - ניסו בכל כוחן למנוע זאת וכאשר ביקש משה זהב למשכן - היו אלה הנשים שהביאו תחילה את הזהב לשם המצווה ובדביקות רבה.
עובדה זו רמוזה, כאמור, במילים "ויבואו האנשים על הנשים" - הווה אומר - הנשים הביאו את נדבתם תחילה והם היו אלו שמשכו את האנשים לבוא ולתרום את הזהב.
לסיכום, ניתן לומר, כי הנשים היוו גורם מאוד ממתן בחטא העגל ומאידך גיסא, היו אלו שדחפו ועודדו את הגברים להביא זהב לבניית המשכן, כדי שבסופו של דבר, יכפר להם הקב"ה על חטא העגל.
אשרינו שאלו נשות עם ישראל!
הכותב הוא ראש אולפנת בני עקיבא צפירה