פרשת ויצא: איך צריך להתנהג לדמויות הלא חשובות בסיפור?

כמו בכל תסריט טוב, גם התורה מציעה לנו לצד העלילה הראשית שאנחנו רגילים להתמקד בה, עלילת משנה נוספת. בחייו המורכבים של יעקב אבינו, אנחנו פוגשים לא רק את שתי נשותיו, רחל ולאה, על כל סיפורי חייהן והמדרשים הנלווים אליהן, דבר שהוא לכשעצמו מאתגר מאד, אלא גם שתי שפחות, בלהה וזלפה. יתכן שהמילה העברית שפחות קשורה למילה ש-פחות, ואולי למלה נספח. אלא שזו לא מישהי שהיא עצמה אינה חשובה כבן-אדם, אלא מישהי צדדית לעלילה הראשית, שכמו בסרט, עוזרת לנו ללמוד על הדמות הראשית ועל העלילה.

השפחה של רבי יהודה הנשיא

אחת השפחות המפורסמות בתלמוד היא שפחתו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, שמקום קבורתו בבית שערים שליד קרית טבעון. חז"ל נהגו בה כבוד, ובמספר מקרים למדו ממנה פירושים למילים עבריות שהם לא ידעו ו/או חששו לשאול את רבי.

לפי המסופר, לקראת סוף ימיו, כשרבי חלה, התאספו החכמים בביתו להתפלל שלא ימות. מבחינתם, עולם ובו רבי, גם אם הוא סובל, עדיף מאשר עולם בלעדיו. השפחה היא זו שראתה את יסוריו, כאבה את כאבו ואולי אף עזרה לו. לפי המסופר, בתחילה, התפללה כמוהם, שרבי ינצל ויגבור על הייסורים מהם סבל, אבל מכיוון שהיא עלתה לגג וראתה כמה פעמים נאלץ להוריד את התפילין לראשו ולהיכנס ולצאת מהשירותים, שינתה את דעתה ובקשה עליו רחמים. אלא שהחכמים לא שתקו ולא הפסיקו להתפלל עליו לרגע, "ולכן לא הועילה תפילתה. לקחה כד והשליכה אותו מן הגג לארץ. שתקו החכמים (לרגע) מתפילתם, נחה נפשו של רבי ונפטר" (כתובות קד:א).

יש אומרים שקול שבירת הכד הפתיע והפסיק לרגע קצר את המתפללים שהחזיקו אותו בחיים בתפילותיהם, ובאותה השניה ממש, יצאה נשמתו. יש המסיקים מכך, למרות שההלכה שוללת המתת חסד, שמותר להתפלל על חולה שימות אם הוא מתייסר ואין תקוה שיתרפא וזה יכול להקל עליו.

הבן יהוידע (הרב יוסף חיים מבגדאד שחי במאה ה-19), אומר שלא יעלה על הדעת שהיא גרמה למותו של רבי, ולכן הוא מסביר את שבירת הכד בכך שהיה זה הכד של רבי בו השתמש לשטוף את עצמו, וכשראתה שהוא לא יוצא מהשירותים, הבינה שהוא כבר לא זקוק לכד ולכן שברה אותו, וכך רמזה להם להפסיק מתפילתם. כך או כך, השפחה אינה מופיעה בסיפור כמישהי נחותה, חלילה, אלא להיפך: כמישהי שמבינה את רבי יותר מהאחרים, וכמייצגת את כוח החיים במציאות.

ובאשר לשפחות של יעקב, בעוד שבועיים נקרא שיוסף הוא "נַ֗עַר אֶת־בְּנֵ֥י בִלְהָ֛ה וְאֶת־בְּנֵ֥י זִלְפָּ֖ה נְשֵׁ֣י אָבִ֑יו"... (בראשית לז:ב) יוסף נקרא "נער את"... ומתייחס לבלהה וזלפה - כ"נשי אביו". דווקא יוסף, הבן האהוב, שראה את עצמו כמלך ומנהיג עתידי, הוא זה שמכבד אותן וילדיהן, כשהאחים האחרים לפעמים מסתכלים עליהם ככאלה ש-פחות.

לפי חז"ל, השפחות היו מחנכות לאימהות, אז אם רחל ולאה יצאו בסדר, זה כנראה היה לא מעט בזכות השפחות, כלומר, לא כל כך פחות! עוד לדעת המדרש, גם בלהה וזלפה היו בנות ללבן מכיוון שבסוף הפרשה, כשיעקב מבקש ללכת, לבן אומר לו, "הבנות בנותיי" (בראשית לא, מג), כלומר, כנראה כולן אחיות מאותו האב, גם אם לא מאותה האם (בראשית רבה ע"ד,י"א).

ייחודן של בלהה וזלפה

בלהה וזלפה עומדות בניגוד להגר, שפחת שרה שילדה לאברהם את ישמעאל. הגר לעולם נשארת "הגר המצרית". היא לוקחת לישמעאל אישה מצרית, מרחיקה אותו מבית אברהם וערכיו, ועוזרת לבנות את הקונפליקט שלצערנו אנחנו עדים לו עד היום. לעומתה, בלהה וזלפה מגדלות את בניהן כחלק אינטגרלי מבני ישראל ומנהיגיו העתידיים, למרות כל האתגרים שעוד יפגשו אותם. כפי שאומרת רחל כשהיא נותנת את בלהה ליעקב, "וְאִבָּנֶ֥ה גַם־אָנֹכִ֖י מִמֶּֽנָּה" (בראשית ל,ג). לראשונה, אנחנו מוצאים נשים שתומכות אחת בשניה, גם בילודה, למרות התחרות, וביחד בונות בנייה שתוסיף איכויות שונות לעם ישראל.

כמובן שזה ריקוד לא פשוט. במאמרו של פרופ אביעד הכהן, מצאתי סיפור על קהילת יהודי קוצ'ין שבהודו, שבה היו שפחות שהתגיירו, נישאו לאדוניהן והולידו ילדים, שלא פעם נדחו ע"י היהודים צאצאי המהגרים מאירופה, ה"לבנים". מבחינה הלכתית, פסק הרדב"ז (רבי דוד בן שלמה אבן זמרא שחי במאה ה-16 במצרים ואח"כ בצפת) ש"כיוון שהם מתנהגים בכל מצוות כישראל - אסור לקרוא אותם עבדים", והכשיר אותם לבוא בקהל. ומבחינה אישית, אנחנו נשארים עם השאלה, של איך לנהוג גם במי שאינו במרכז הסיפור.

הכותבת מלמדת תורה ותלמוד במקומות שונים, מורת דרך בשבילי הארץ, מלווה רוחנית וכותבת.