המרחק הכי מפחיד, הכי גדול, הוא בין נקודת ההתחלה, בין הרעיון הראשוני, החלום, לבין המימוש שלו. את רוצה משהו ונקודת ההתחלה שאת נמצאת בה רחוקה כל כך מהיעד, שזה בלתי נתפס איך בכלל תגיעי לאן שאת מכוונת. כל אחד ומה שהוא מייחל לו - המשפחה שדמיינת להקים, המקום שרצית להגיע אליו בחיים, הצלחה בקריירה... לפעמים הדרך מנקודת הזינוק נראית כל כך ארוכה קשה ומפותלת שלעבור אותה נדמה בלתי אפשרי.
ויש גם את המהלך ההפוך – נקודת התחלה מבטיחה עם רצון עצום ואמביציה להקים משהו חדש, ויש התרגשות ואמונה ואז מתחילים ליישם את החלום. ואז גם נתקלים במציאות ובקשיים שלה. הדרך מתמשכת והתוצאה הולכת ומתרחקת ממה שדמיינת וממה שרצית וצריך למצוא דרך לגשר על הפער ולחיות איתו בשלום או לעשות שינוי בחזון.
יעקב: חלום והבטחה
יעקב שנמלט מאחיו ומבית אמו אחרי איום במוות צריך להתחיל הכל מחדש. נקודת ההתחלה שלו קשה. הוא לבדו, הוא חושש לחייו וכדי להמשיך הוא חייב כוחות. החלום שהוא חולם מבטא את הפחדים שלו והוא מקבל בו מענה שמפיג את החששות שלו. כמו שאמר אריך פרום על החלום, האדם יכול להתמסר בו לפנימיות שלו מבלי להתחשב בחוץ ואז מתקבלת הכמיהה הפנימית ביותר שלו ביטוי.
אז יעקב חולם מתוך הפחד שלו ומקבל הבטחה מהשם - הבטחה מרהיבה שהארץ תהיה שלו וזרעו יפרה ויפרוץ והשם ילווה אותו בדרך: "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ".
יעקב נעור מהחלום עם ביטחון גדול יותר בעצמו כדי לצאת לדרך אבל הוא מוכן להתמסר לדרך רק אם יקבל הבטחה ספציפית קונקרטית של מימוש: "וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ". תהיה לצידי ותשמור עלי ותיתן לי אמצעים לשרוד וגם תאפשר לי לחזור חזרה לבית אבי בשלום - רק אז תיכרת בינינו הברית. לצד החזון של הדרך החדשה הוא רוצה הבטחה מפורטת של מה שהוא זקוק לו כדי שיוכל להתחיל לממש את הדרך. הוא מבקש חוזה מסודר אחרי הצהרת האמון. רק אז הוא מניח את המצבה בבית אל, אות לברית בינו ובין השם ונוטע את המקור למתן המעשר. הגמול ההוגן על הטוב.
הפטרת הושע
מול הברית העוצמתית והיסודית בין יעקב להשם וההבטחה לרשת את הארץ, מול החלום הגדול הראשוני של נקודת ההתחלה, מופיעה ההפטרה של הנביא הושע בן בארי משבט ראובן שהתנבא "בִּימֵי עֻזִּיָּה, יוֹתָם, אָחָז יְחִזְקִיָּה מַלְכֵי יְהוּדָה, וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל". הושע נמצא מרחק רב מההבטחה הראשונית. הוא כבר בדרך עצמה, הוא כבר בתוך המימוש, והמרחק מנקודת ההתחלה עצום. הושע מנבא כשרוחות חורבן בית ראשון כבר מתחילות לנשב.
בין שההפטרה שהוצמדה לכל פרשה היא פרי החלטתו של עזרא הסופר או שנקבעה בזמן השלטון הסלווקי כדרך לעקוף את איסור הקריאה בתורה כתפיסתו של ר' דוד אבודרהם, ההפטרה היא משקל נגד לפרשה. בעוד שבפרשה מופיע סיפור קונקרטי, מוחשי, אנושי, ההפטרה מתכתבת איתו בעומק רוחני אחר שמעורר למחשבה.
הושע מנבא בימים של עצמאות מדינית רעועה ותחלופה מהירה של מלכים בישראל. הוא מביא הפטרה שהיא נבואת פורענות קשה מאד עם מעט משפטי נחמה: "סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם, וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל... אֶפְרַיִם רֹעֶה רוּחַ, וְרֹדֵף קָדִים כָּל-הַיּוֹם, כָּזָב וָשֹׁד יַרְבֶּה..." אפרים הלא הוא ישראל, כעת יש שתי ממלכות, ממלכת ישראל וממלכת יהודה, והושע מכוון את נבואתו בעיקר לישראל. אותה ישראל שסימן לה מופיע כבר בימי המלך שלמה כשבא אחיה השילוני לירבעם וקרע בפניו בגד ל-12 חלקים, נתן לירבעם עשרה מהם ואמר לו כי האל עתיד "לקרוע" את הממלכה, כך שזו תחולק לשתי ממלכות. כעת שולט באפרים ישראל ירבעם השני.
הוא אמנם כובש את דמשק ומרחיב את גבולות ישראל "מִלְּבוֹא חֲמָת עַד-יָם הָעֲרָבָה" אבל עושה "הָרַע בְּעֵינֵי ה'". למרות שליטתו של ירבעם השני בחבלים נרחבים בעבר הירדן המזרחי, וקשריה של ממלכת ישראל עם ממלכת יהודה ששולטת על המחצבים בערבה ועל הדרך לים אילת, ההתעשרות של שרי ישראל, הכוח הרב שנתון בידיהם מובילה לפי המקרא לשחיתות, סיאוב והחרפת הפערים החברתיים. בידי השרים שררה בלתי מוגבלת והם לוקחים לעצמם עוד ועוד וההתנהגות הזו מפרה את הברית הראשונה בין יעקב, אבי ישראל אפרים, לבין השם. ומשכך, מזהיר הושע את העם, ינהג השם באפרים בדרך קשה ונוקבת: "וְלִפְקֹד עַל-יַעֲקֹב כִּדְרָכָיו, כְּמַעֲלָלָיו יָשִׁיב לוֹ".
אותו יעקב ש"בַּבֶּטֶן, עָקַב אֶת-אָחִיו"; הוא שכבר בהיותו בבטן אמו קיבל את הבכורה מפרש אבן עזרא, וכבר אז נקבע שיהיה אביהם של ישראל, אותו יעקב "וּבְאוֹנוֹ, שָׂרָה אֶת-אֱלֹהִים.;ַיָּשַׂר אֶל-מַלְאָךְ וַיֻּכָל, בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן-לוֹ; בֵּית-אֵל", אותו יעקב אומר רד"ק "שנתתי בו כח להאבק עם מלאך ולהיותו שר כנגדו כאלו היה במערכת אחת עמו. וזה האות הראיתי לו כי בניו יהיו חלק השם" אם אותו יעקב שקיבל את כל ההבטחות האלה ובחר להפר אותן, אז יחזיר לו השם כמעלליו.
וההפטרה כמנהג אשכנז, שמתחילה בדיוק במקום בו מסתיימת ההפטרה נוסח ספרד, מוסיפה את בריחת יעקב לארם: "וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה וּבְאִשָּׁה שָׁמָר". ומיד לאחריה מתואר שההתנהגות של העם תוביל לשמד. ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות ציינו חז"ל במסכת מגילה ורק "נבואה שהוצרכה לדורות – נכתבה, ושלא הוצרכה – לא נכתבה". לא סתם נשמרה הפטרת התוכחה של הושע והיא מופיעה כאן, רגע אחרי ההבטחה הגדולה. הפרשה מביאה את ראשית הרעיון. את נקודת ההתחלה של הברית המיוחדת והעוצמתית. מנקודת התחלה כזו יכולים לבוא שגשוג והצלחה כבירים. השם אתכם. אבל כדי שזה יקרה יש דרך שצריך לקיים. החזון האוטופי צריך להתממש בצעדים קטנים ומעשיים. אם השלטון סוטה מהדרך שמתווים לו, מנצל כוח ללא הגבלה ופוגע בסדרי צדק ומשפט אז הברית שהובטחה לנו עלולה להיות מופרית. אם העם לא מכיר תודה, אם המנהיגים מובילים אותו בדרך שונה מנקודת ההתחלה, ההבטחה הגדולה לא תתממש.
ירבעם הראשון שייסד את פולחן העגלים באותה בית אל ובדן, כדי לבטל את התלות ביהודה ובירושלים, וגם שינה את לוח חגי השנה והזיז את חג הסוכות מט"ו בתשרי לט"ו בחשוון, ומינה כהנים שאינם מבני שבט לוי, הוא בעיני חז"ל מודל של מה שמתקרא פושע שלא מקיים את הברית עם השם. לא די שהוא עצמו לא פועל בדרך הישר, הוא גם חטא ומחטיא את ישראל. השיקול פוליטי שהנחה את ירבעם הפך אותו לדוגמא רעה לאחרים ובזה פשעו הגדול אומר ר' יוחנן: "קלות שעשה אחאב כחמורות שעשה ירבעם. ומפני מה תלה הכתוב בירבעם? מפני שהוא היה תחילה לקלקלה"
המענה והתיקון והחזרה לברית והובלה חזרה לדרך יכולים לקרות מבטיח הושע אם: "שׁוּבָה, יִשְׂרָאֵל, עַד, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: כִּי כָשַׁלְתָּ, בַּעֲוֹנֶךָ" תודה בכישלון ובעוון ואז תיפתח הדרך לתיקון: "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים, וְשׁוּבוּ אֶל-יְהוָה; אִמְרוּ אֵלָיו, כָּל-תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח-טוֹב, וּנְשַׁלְּמָה פָרִים, שְׂפָתֵינוּ" לא צריך ממון, אומר רש"י, ולא צריך זבחים. צריך וידוי, הכרה בטעות ולשוב ממנה. הדרך מנקודת ההתחלה ועד לנקודת הסיום היא דרך שהשם מתווה באופן ברור – "מִ֤י חָכָם֙ וְיָ֣בֵֽן אֵ֔לֶּה נָב֖וֹן וְיֵדָעֵ֑ם כִּֽי־יְשָׁרִ֞ים דַּרְכֵ֣י יְהוָ֗ה וְצַדִּקִים֙ יֵ֣לְכוּ בָ֔ם וּפֹשְׁעִ֖ים יִכָּ֥שְׁלוּ בָֽם" ורבי אליעזר מבלגנצי אומר, לצדיקים הדרך ישרה ברורה, אבל מי שהרגיל את עצמו לא לפעול לפי החוק וסטה ממנו עוד ועוד, עבורו זה יהיה קשה והוא ייכשל.
מנהיג צריך לייצר מנהיגים נוספים, לא מונהגים, מאבק בין שני כוחות יהיה תמיד. לא סתם נשלח המלאך ונאבק עם יעקב, להזכיר לו שיצטרך להיאבק עם הכוחות המנוגדים בתוכו בדרכו להגשים את דרכו. נקודת ההתחלה יכולה להיות מצוינת אבל ממנה יוצאים לדרך, והדרך צריכה חזון ברור אבל גם אחרית וצריך שתימשך בין שתיהן הנחייה והכוונה ועוגנים כדי לא לסטות ממנה. וגם אם סוטים, מי שראה שאפשר לקלקל, ידע שאפשר לתקן.
"אם תרצו –אין זו אגדה. אבל אם לא תרצו, כל מה שסיפרתי לכם אגדה הוא – ואגדה יוסיף להיות. היה בדעתי לכתוב סיפור עם מוסר השכל. יש שיאמרו: 'יותר סיפור ממוסר השכל'. אחרים יאמרו: 'יותר מוסר השכל מסיפור'. אחרי שלוש שנים של עבודה עלינו להפרד, ספרי האהוב. כעת מתחילים ייסוריך. יהיה עליך לפלס דרכך במבוך של איבה וסילופים, כמו בתוך יער אפל. אבל אם יתמזל מזלך ותגיע לחברת אנשים טובים, מסור להם את ברכת אביך. הוא מאמין שגם חלומות הם דרך למלא את הימים שנגזר על האדם להעביר על פני האדמה. החלום אינו שונה בהרבה מן המעשה, כמו שחושבים רבים. כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות; כל מעשיהם יהיו ביום מן הימים לחלום" (הרצל, 1902, אלטנוילד).