צניעותן של אמהות

בחירתה של רחל על ידי יעקב על יסוד הרושם החיצוני היא הסיבה - לפי רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל, שמחצית שבטי י-ה היה מבניה של לאה. מהשמות שנתנה לאה לילדיה למדים אנו, לפי הרב הירש, כמה ידעה להיות מהנעלבים ואינם עולבים, לאהוב את בעלה ולהשליך יהבה על השם, שהוא ישכין בסוף את השלום בביתה, לשם אושר המשפחה. היא אהבה את בעלה אהבת חינם, וקיוותה בכל ילד לראות נדבך נוסף לאהבת תום ובנין ביתה. הסוף היה כי אמנם זכתה אם הבנים מה שלא זכתה הארוסה והאשה: אהבה טהורה לאם ולבנים, ובטחון מלא בהשגחה.
מתוך השמות, שהיא נתנה לבניה אנו למדים, היאך כל בן נוסף שילדה לבעלה הפך גם את לבו לאהבה. מקודם "ראה ה' בעניי". עד כה היתה העדפת רחל גלויה לעין. דבר זה תוקן עם לידת ראובן. אך עדיין לא רכשה בזה לב בעלה לגמרי, היא קראה לשני שמעון "כי שמע ה' כי שנואה אנכי ויתן לי גם את זה". הבן השלישי לוי -"הפעם ילווה לי אישי",. כעת כבר טושטש ההבדל כולו, והיא מביעה את בטחונה, כי מעתה ישררו ביניהם יחסי אישות טהורים וכנים. "על כן קרא שמו לוי". הוא ולא היא. והרי כאן הודאה. מרנינה את הלב. משנולד הרביעי לא ראתה כבר צורך התקדמות באהבת בעלה, שכן זו כבר נתנה לה. עתה היא שמחה בשמחת בנה, וכאם מאושרת היא קוראת על עצמה: "הפעם אודה את ה'" על מתנתו בלבד, "על כן קראה שמו יהודה".
האמנם על יסוד רושם חיצוני?
פירושו של רש"ר הירש הולם את תוכן המקראות. אולם קביעותו כי בחירתה של רחל היתה על יסוד הרושם החיצני, אם כי היא בהתאם לנאמר במקראות אינה דעתם של כל הראשונים. ספורנו מפרש את הפסוק "ויאהב את רחל", כי התורה מתכוונת להגיד כי התאהב באישיותה בגלל שהיא רחל, ולא בגלל סיבה אחרת. ואמנם אף כי התורה מעידה על רחל, כי היתה יפת תואר ויפת מראה, הרי אחדים מהקדמונים מפרשים את הפיסקא "ועיני לאה רכות" כי עיניה היו יפות ונאות. כך מפרש אונקלוס, רשב"ם ועוד. לפי פירוש זה הצטיינו שתיהן ברושם חיצוני, ולא זה שימש תפקיד מכריע בבחירה. אף דעת זקנים לבעלי התוספות מציין את יופיין של עיני לאה, ולא עוד, אלא לדעתו היו עיני לאה רק כואבות מבכי, מפני שפחדה שתפול בגורלו של עשיו הרשע, ולא כפי שפירש רש"י בשם חז"ל בבא בתרא קכ"ג, שעיני לאה היו בכלל כעורות בגלל בכי זה.
אבן עזרא מביא בשם בן אפרים המלה "רכות" חסרה אלף, וכאילו היתה כתובה "ארוכות" אבן עזרא מתלוצץ על בן אפרים על פירושו זה אומר, כי שמו הוא חסר אל"ף (במקום בן אפרים צריך להיות בן "פרים"). אף ריב"ש סובר, כי הפיסקא "ועיני לאה רכות " אינה באה להדגיש ענין שלילי. התורה רק מסבירה, למה רחל יצאה עם הצאן ולא לאה, כי עיני לאה היו רכות ורגישות לרוח, ולכן שלח לבן את הצעירה עם הצאן, והיא הזדמנה ראשונה בדרכו של יעקב. חזקוני אומר הסבר מעניין אחר לבחירת יעקב באחות הקטנה. שמועה יצאה כי הגדולה מיועדת לאח הגדול )עישו( פחד איפוא, יעקב לדרוש את הגדולה, שמא ירגז עישו עוד יותר אחרי מכירת הבכורה ויגיד לא רק את בכורתי, כי אם גם את אשתי לקח.
לפי רש"י בשם חז"ל היו עיני לאה כואבות מחמת בכי, כי הועידו אותה לעישו. לקוטי בתר לקוטי מביא אימרה נאה על פי דרוש. חז"ל אמרו במדרש, שכאשר הזדעק יעקב אחרי הכירו רמאותו של לבן: "אנכי עישו בכורך". לכאורה תמוה הדבר שלאה מופיעה כאן כמגינה של עשו, אולם אומר לקוטי בתר לקוטי, היא מגינה בזה לא על עשו, אלא על עצמה. היא טוענת ואומרת אני הייתי מיועדת לבכור, אולם אחרי שאתה רכשת את הבכורה הרי קנית בכך גם אותי. מעניין שרעיון יפה זה כבר נאמר בצורה אחרת במעשי ה' לרבי אליעזר הרופא. הוא אומר כי לבן באומרו "לא יעשה כן במקומנו לתת את הצעירה לפני הבכירה" מתכוון בעצם לקנטר את יעקב בענין הבכורה. הוא לא מזכיר "גדולה וקטנה" אלא "צעירה ובכירה". יעקב היה הצעיר ועישו הבכור. טוען לבן ואומר, אמנם במקומכם נהוג למכור את הבכורה לצעיר, ולהקדים את הקטן לגדול, אולם במקומנו המנהג אחר. (חידוש זה נמצא גם בחתם סופר עה"ת ובבית לוי, אך קדמם כאמור בעל מעשי ה'). רעיון זה הוא דרושי ביסודו. אבל יכול להיות גם פשטא של קרא. צלצולו של המשפט "לא יעשה כן במקומנו" מכיל הרבה יותר מכפי שמובן בו באורח פשטני. לבן הארמי מבסס את רמאותו על יסודות "ההגיון והמשפט". תולה אשמותיו ופגמיו באחרים. אדרבא, הוא הצדיק. הוא נוהג לפי מנהגי המקום, ושכנגדו רמאי הוא.
(מתוך "הגהות בפרשיות התורה")