לצאת. לצאת. לקום ולברוח.
או לארוז מזוודה בבוקר אחד וללכת?
ולאן?
לברוח מכאן. לא משנה לאן. רק לא כאן. לברוח מן החרון אל האחרות.
או אולי ללכת בשלווה לשדה ארם? למצוא אישה? לבנות לה בית?
אתה איש של שתי שליחויות.
לפעמים אתה מרגיש כמו סוכן כפול.
גם שתי נשים יהיו לך. אחת מקלט לילה. האישה הזמנית. אליה תברח ותישק ותבכה. אותה תשאיר על אם הדרך ודמעותיה ילוו את בנייך בדרך.
והשניה תבוא לך בהיסח הדעת. כדרך העולם. האישה שלך. אם ילדיך. בראיית עונייה; בשמיעת קולה; בהתלוותך אליה. ברגשות התודה שלה. אותה תיקח איתך אלי קבר. ושתי מלכויות ממך יצאו. הבן יקיר לי אפרים, ילד שעשועים מורד ומייסר. ומלכות הנצח של יהודה. ומשיח בן יוסף הנהרג ומשיח בן דוד חי וקיים עד קץ כל הדורות. אתה איש אחד חצוי. יעקב החלק בעור העיזים השעיר כעשיו. וחורב יאכלך ביום וקרח בלילה. ושנתך מעינך תידד. אהה השינה, כמה רחוקה היא ממך. חייך מלאו בגנובת היום ובגנובת הלילה. וצדיקים אין להם מנוחה.
אבל. איפה אתה עכשיו?
ברגע זה, כשהלילה יורד אל חייך. כשכל השליחויות שלך מתערבבות לך בבטן ומסביב רק חושך וצלמוות. חיות רעות מאיימות מבחוץ. ואתה? אתה צובר לך אבנים. מנסה להאמין שכמה אבנים למראשותיך יגנו עליך מכל האימה שבחוץ. מכל האימה שבפנים. מנפשך המסוכסכת ומיצריך שעוד מעט יעלו וירדו בסולם נשמתך התוהה. עוד מעט תיסחף אל תוך השינה המנחמת. השינה הגואלת מטרדות היום וממחשבות הלילה. עוד מעט ותלין.
 |
|
(צילום: חלום יעקב, ציור מהמאה ה-17)
|
אבל רגע קודם אתה פוגע במקום. ואין פגיעה אלא תפילה.
במקום אחר. בזמן אחר. יאמר אל מסתתר לנביא: וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי כִּי אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ אֹתָךְ:
ומה אומרים לאל שמאיים לא לשמוע?
ומה מתפללים במקום שאינך יודע אם יש בו בכלל אלוקים?
אני מטה אוזן. מנסה להקשיב לתפילת הלילה שלך. לתפילת ה"אני לא ידעתי" התפילות של עולם הספק. מה מתפללים כשעולמך חרב עליך? מה מתפללים אל מול תחושת האין אלוקים במקום הזה. אני מקשיבה כי אין לי ברירה. כי אני חייבת ללמוד את התפילה הזאת. את תפילת הערבית שלך. את תפילת החושך שלי.
ממרחק של דורות רבים, אני ביתך הרחוקה. אני נהרגת במשך דורות רק משום שאני משלך. זרע יעקב. ואפילו כשמלאך משחית מסתובב בעולם כולו וכשכל הסכסוך הזה לכאורה לא קשור אלי כלל ורק במקרה נקלעתי לדרכו הרעה, אפילו אז יהיה מי שיצביע עלי - זרע יעקב. ויעביר מאכלת על צווארי.
ואתה? אתה לימדת אותי להתפלל מתוך הגטאות והכבשנים. אתה לימדת אותי את התפילה של הלילה. איך מתפללים כשכל מעשיך טובעים באש, כשביתך נלקח. כשאתה מגורש ומוגלה. אתה לימדת אותי להתפלל עם תינוק בוכה בלוויית הוריו ובכל מקום בו אח רודף אחר אחיו להורגו.
כי רק מי שיודע לתקן את תפילת הלילה, יידע להעתיק את המבט מסולם הנפש המתייסרת בעליות ומורדות אל מקום אחד שהוא יציב. זה הניצב עליו. והוא יבין עם יקיצה כי יש אלוקים במקום הזה. תמיד היה. ורק אני לא ידעתי.
ורק הוא יידע לקום בבוקר ולראות שהאבנים הפכו לאבן. אבן ישראל, בריח התיכון. רק הוא יידע כיצד להפוך אבנים למצבה ולעמוד יציב לפני מקומו של עולם.
"לכל מקום אשר אליו אברח
ישנו מקום שלא אשכח
אותו תמיד אשא עימי בלב
יש מקום אותו אני אוהב"
(יש מקום / עמוס אטינגר)