מתחים בין אחים – הם לחם חוקנו לאורכו של כל ספר בראשית. החל מקין והבל, המשך ביצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, וכלה ביוסף ואחיו. כפי הנראה, זהו טבעו של אדם וזוהי דרכו של עולם. פעמים שהדבר מגיע עד כדי רצח (קין) או ניסיון לרצח (אחי יוסף, עשו, ואולי אף ישמעאל) ופעמים שהדבר מגיע רק עד כדי גירוש מן הבית (ישמעאל, יוסף). מקרה אחד בכל ספר בראשית הוא סיפורן של רחל ולאה – אשר הניגוד ביניהן הביא דווקא ליצירה משותפת בבית אחד. מטבעו של אדם ומדרכו של עולם, היה מקרה זה אמור לגרום ל"פיצוץ" היותר גדול. וכי יכולים אנו לתאר את תחושתה של נערה הממתינה שבע שנים בכליון עיניים לבחיר לבה, ומוצאת את אחותה עומדת תחת החופה במקומה, תוך שימוש בדרכי תרמית?
סיפורה של רחל נחשף לאחר למעלה מאלף שנים, בשעה שבה חרבה ירושלים. חז"ל (פתיחתא לאיכה רבה, סי' כד) מספרים לנו על אבות האומה אשר באו לפני הקב"ה לבקש רחמים על העם. המדרש מספר על אברהם ועל יצחק, על יעקב ועל משה, אשר כל אחד בא בבכייה ובתחנונים לפני הקב"ה. אברהם ויצחק מספרים על מסירותם לשם ה' במעשה העקידה. יעקב ומשה מספרים על מסירותם לגידולו ולקיומו של העם. אך בקשתם נדחית על הסף. אין בכל זכויותיהם כדי לכפר על חטאו של העם ולהביא לגאולתו. ואז מספר המדרש:
"באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה, ואמרה: ריבונו של עולם! גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים. וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי. והוקשה עלי הדבר עד מאד, כי נודעה לי העצה, והודעתי לבעלי, ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי כדי שלא יוכל אבי להחליפני. ולאחר כן ניחמתי בעצמי וסבלתי את תאוותי וריחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה; ולערב חלפו (=החליפו) אחותי לבעלי בשבילי, ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי כדי שהיא סבור שהיא רחל; ולא עוד, אלא שנכנסתי תחת המיטה שהיה שוכב עם אחותי, והיה מדבר עמה, והיא שותקת, ואני משיבתו על כל דבר ודבר, כדי שלא יכיר לקול אחותי; וגמלתי חסד עמה, ולא קינאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה".
לאחר שרחל מספרת את סיפורה המזעזע, היא פונה אל הקב"ה בתביעה שלא קל להבינה:
"ומה אני – שאני בשר ודם, עפר ואפר – לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה; ואתה מלך חי וקיים, רחמן, מפני מה קינאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש, והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם?".
ואכן, "מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר: בשבילך, רחל, אני מחזיר את ישראל למקומן".
לא פשוטה טענתה של רחל. האם הוויתור הכביר של רחל על בלעדיותה כאשת יעקב אמור לתת לגיטימציה לעבודה זרה? האם הקב"ה אמור להשאיר מעתה ועד עולם מקום לרוע ולרשע הכרוכים בה, רק בשל מעשיה של רחל?
שתי תשובות הן, וקומה על קומה הן בנויות. התשובה האחת תאמר כי מדרש זה, אף שעל חורבן הבית הראשון הוא מדבר, מבקש לרמוז על חורבנו של הבית השני. בית ראשון חרב בשל עבודה זרה. בית שני – בשל שנאת חינם. השונא – רק לו מקום בעולם. השנוא – אחת דינו להידחות לחלוטין. התנהגותה של רחל באה להראות שאפשר לנהוג גם הפוך. בעולמה הרחב של רחל יש מקום גם לאחותה; ולא רק בעולמה הגדול, אלא גם בביתה הפרטי פנימה. רחל אמנו היא זו שהניחה את היסוד המוסרי לגאולה מן החורבן שבא בשנאת חינם (הסבר זה שמעתי מפיו של אהוביה טבנקין).
המהר"ל מפראג (נצח ישראל פרק לד), כדרכו, חושף רובד הרבה יותר עמוק, המחזיר אותנו אל ימי חורבנו של הבית הראשון. עולמו של הקב"ה – אשר הוא "אחד ואין יחיד כייחודו" – מן הראוי כי יהיה עולם של אחדות, עולם של אחידות, עולם ללא סתירות, ניגודים ומחלוקות. ואכן כך יהיה לעתיד לבוא, "ביום ההוא" אשר בו "יהיה ה' אחד ושמו אחד". אולם הדרך אל אותו עולם אידיאלי עוברת דרך עולם של שניוּת, עולם מלא ניגודים מנטליים וחילוקי דעות חריפים. גם בית ישראל נבנה באותה הדרך: שתי אמהות ולא אחת, שנים עשר שבטים המתגוששים זה בזה, שתי ממלכות (ישראל ויהודה) ועוד ועוד ניגודים קשים המלווים את עמנו לאורך כל ההיסטוריה שלו.
מה שעשתה רחל למען לאה אחותה – מתוך הכרה זו היא באה. עולמנו הנוכחי, עולם של שניות הוא, עולם של סתירות. עולם כזה עדיין אינו מסוגל לקבל את מלכות ה' האחת. על כן יש בו גם עבודה זרה. על כן יש בו גם גילוי עריות (=פגיעה באחדות המשפחה) ושפיכות דמים (=פגיעה באחדות החברה האנושית). האחדות והשלמות עוד תבואנה; אולם תהליך ארוך וממושך, רצוף סתירות, ניגודים ומחלוקות מוביל אליהן. בשלב הביניים לא תימצא שלמות בשום חלק לבדו. כל הכוחות נדרשים: כל הכוחות החיוביים, ואף הכוחות השליליים. כולם שותפים בהנעת התהליך המוביל אל הייעוד הנשגב. לכל הפלגים יש מקום בבית ישראל, גם אם קשה הדבר עד מאד. אולם גם הקשיים הגדולים ביותר לא יפרו את הבטחתו הגדולה של הקב"ה לרחל אמנו:
כה אמר ה': מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך... ויש תקוה לאחריתך נאום ה', ושבו בנים לגבולם.