פרוייקט הסקי הדתי

זה זמן אהבה- פרשת ויצא

זמן הוא מושג אוביקטיבי? איך 7 שנים עוברות "כימים אחדים" ד"ר משה מאיר על תפיסת הזמן בפרשת ויצא

ד"ר משה מאיר 08/12/16 15:41 ח בכסלו התשעז

משה מאיר, יחצ, צילום: משה מאיר, יחצ
משה מאיר, יחצ, צילום: משה מאיר, יחצ

שנות עבודתו של יעקב שמטרתן היתה לזכות ברחל, מתוארות בתורה במילים הקסומות:

וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים, וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ.[1]

הביטוי מורה, כי המרכיב החשוב של החיים איננו הזמן האובייקטיבי, אלא הזמן הסובייקטיבי. לא הזמן כפי שהוא לעצמו, אלא הזמן כפי שהוא נחווה. שבע שנים אובייקטיביות, יכולות להיות ימים אחדים סובייקטיביים. איך פועל המנגנון הזה? איך גובר הזמן הפנימי על הזמן החיצוני? אפשר היה לחשוב על אפשרות אלטרנטיבית, בה זמן האובייקטיבי מכריע את הסובייקטיבי. אפשר היה לדמות עולם בו שבע שנים הן שבע שנים, יום אחר יום, שעה אחר שעה. מה קורה כאן?

בכדי להבין את המנגנון הזה, צריך לזכור שבעולם אין זמן. בעולם יש תנועה ושינוי של דברים, ואנחנו מפשיטים מהם את הזמן. הזרע הופך לצמח ופרחיו נפתחים, אנחנו שמים בסוגריים את הגבעול הגדל העלים המניצים והפרח הפורח ומשאירים רק את המשך, מודדים אותו והופכים אותו לזמן. התנועה והשינוי מתחוללים בעולם החיצוני, אך גם בעולם הפנימי. כך פותח הפילוסוף אביר הזמן אנרי ברגסון את ספרו 'ההתפתחות היוצרת':

...מהו מובנו המדויק של הביטוי 'להיות קיים?'

ראשית כל מתחוורת לי העובדה שאני עובר ממצב למצב. חם לי או קר לי, אני עליז או אני עצוב, אני עובד או איני עושה כלום, אני מסתכל במה שסובב אותי או אני חושב על דבר אחר. תחושות, רגשות, רציות, מוצגים, - אלו הן התמורות שקיומי מתחלק ביניהן ושהן מגוונות אותו חליפות.[2]

ההתחלה והראשית של מושג הזמן, היא העולם הפנימי. לכן ברור מדוע הוא גובר על העולם החיצוני.

חכמים לקחו את המנגנון הזה - זמן פנימי הגובר על החיצוני - והביאו אותו עד הקצה. הנה שתי דוגמאות, אחת קטנה והשניה גדולה.

אמר רב הונא: היה מהלך במדבר, ואינו יודע אימתי שבת - מונה ששה ימים ומשמר יום אחד.

חייא בר רב אומר: משמר יום אחד ומונה ששה.

במאי קמיפלגי?

מר סבר: כברייתו של עולם, ומר סבר: כאדם הראשון.[3]

אדם הולך במדבר, מאבד את חשבון הזמן האובייקטיבי. מה לעשות? אפשר היה לחשוב על אפשרות אלטרנטיבית - הזמן האובייקטיבי גובר, והוא האדם לא יודע אותו. אבל חכמים מגבירים את הזמן הסובייקטיבי היוצר, מורים לספור ספירה משל עצמו וליצור לו שבת פרטית. היא לא תקפה ביחס לאף אחד אחר, היא רק שלו. רב הונא מורה לשחזר את הזמן האובייקטיבי - על פי המסופר בתורה, עוד בטרם היה אדם, שישה ימים ואחר כך שבת. חייא בר רב מפליא לעשות ומשחזר את הזמן הסובייקטיבי של האדם הראשון, שעבורו - כמי שנברא ביום השישי - היתה שבת לאחר ספירה של יום אחד בלבד...

הדוגמה השניה היא אבן יסוד בעולמם של החכמים, למרות שלא נותרה - הלכה למעשה. בניגוד לפשוטו של מקרא, העמידו חכמים את מושג קידוש החודש. בני הקהילה יוצרים את הזמן שלהם, על פי עדותם נקבע מועד ראש החודש ובעקבותיו - זמנם של המועדים. המערכה כולה היא מהפכנית, מעמידה את הסובייקט כיוצר הזמן ולא ככפוף לו. בתוך המערכה הזאת, רבן גמליאל הולך עד הקצה:

דמות צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל בטבלא ובכותל בעלייתו, שבהן מראה את ההדיוטות ואומר: 'הכזה ראית או כזה?'

מעשה שבאו שנים ואמרו: ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב.

אמר רבי יוחנן בן נורי: 'עדי שקר הם'.

כשבאו ליבנה קיבלן רבן גמליאל.

ועוד באו שנים ואמרו: 'ראינוהו בזמנו ובליל עבורו לא נראה', וקבלן רבן גמליאל.

אמר רבי דוסא בן הרכינס: עדי שקר הן! היאך מעידים על האשה שילדה ולמחר כריסה בין שיניה?!

אמר לו רבי יהושע: 'רואה אני את דבריך'.[4]

רבן גמליאל מציג תמונות לנחקרים, כדי שלא רק אליטה אינטלקטואלית תשתתף בקביעת הזמן, אלא האדם באשר הוא אדם. גם כאשר מבחינה אסטרונומית ברור שהעדות לא נכונה, שהרי לא ייתכן שהעדים יעידו על האישה שילדה ולמחרת כריסה בין שיניה, גם במקרה הזה - הוא מקבל את העדים. מדוע? מפני שמבחינתו הזמן הסובייקטיבי גובר על הזמן האובייקטיבי. אם העדים מעידים שכך ראו, זה חשוב יותר מהשאלה האם כך היה באמת.

רבי יהודה הלוי שר: 'עבדי הזמן - עבדי עבדים הם'. התורה וחכמים שחררו את האדם מכבלי הזמן, הפכו אותו לאדון. האדנות הזאת מטילה אחריות, רק מי שלוקח אחריות על הזמן - יכול לעצב אותו. יעקב לקח אחריות, הוא עבד שבע שנים. לקיחת אחריות על הזמן, באה לידי הן בהבנייתו והן במילואו. ההבניה - קביעת ראשי חודשים, קביעת השבת במדבר. המילוי - מכאן צמח המושג הייחודי של חכמים: 'ביטול תורה'. האדם אחראי למלא את הזמן בפעולה ערכית, זהו קיומו של הזמן. ריקונו של הזמן, בזבוזו, השעמום חסר הפעילות - כל אלה ייקראו בשפה הערכית הזאת: ביטול תורה.



[1] בראשית כ"ט כ'.

[2] 'ההתפתחות היוצרת' עמ' 22 בתרגום העברי.

[3] שבת ס"ט ע"ב.

[4] משנה ראש השנה ב' ט'.

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר