פרשת וילך: איך אני יכולה להשלים עם המוות שלי?

עד 120. לכאורה כולנו מבינים שזה עומד לקרות לנו. אבל באמת אנחנו מבינים שאנחנו עומדים למות? לא חושבת שאפשר לקלוט שלא תהיה יותר. "אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר, וְסוֹפוֹ לֶעָפָר ; בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ; מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר; כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל; כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה; וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ ; וְכַחֲלום יָעוּף". תפילת מוסף בחג, הפיוט "ונתנה תוקף" מטלטל את הנפש עם הזמניות הרגעית. ר' אברהם מסטרטין אמר "כחרס הנשבר - כלי חרס - שבירתו זו תקנתו". ידיעת הסוף.

אני מסתכלת על המתפללים סביבי וחושבת איך באמת נותנים תוקף. איך נותנים משמעות לזמן הזה שלנו על פני האדמה. ומרגישה שאחרי שבעה באוקטובר, השבריריות הנפשית והפיזית של כולנו נהייתה קונקרטית מאד וקרובה, ומהדהדת את השאלות האלה חזק אצל כולם: האם אני בנתיב הנכון של החיים שלי מכל ההיבטים והאם יש בכלל דבר כזה נכון. אם כן איך מזהים אותו?

"ויֵּ֖לֶךְ משֶׁ֑ה", וראב"ע אומר, משה הולך משבט לשבט להודיע להם שהוא עומד למות, להכין אותם. קודם כשדיבר הם באו אליו לשמוע. עכשיו הוא הולך אליהם. תפקידך ללכת לחפש משמעות.

משה יודע שלא ייכנס לארץ כבר מסיפור מי מריבה. אז היכה בסלע במקום לדבר (פרשת חקת), והמפרשים שהתפתלו עם העונש החמור כל-כך נעו בהסברים מחובת משה לקדש את שם השם שהופרה ועד חובת משה לתת דוגמה לעם ואופי שמפגין קוצר רוח כלפי העם וקורא להם מורים (מורדים) אמר הרמב"ם הוא לא ראוי. אז משה מבין כבר תקופה ארוכה שלא ייכנס לארץ ולא ינהיג את העם לתוכה. מבין אבל האם הוא באמת קולט את המשמעות? "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אַתֶּם רְאִיתֶם, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, לְפַרְעֹה וּלְכָל-עֲבָדָיו, וּלְכָל-אַרְצוֹ...וְלֹא-נָתַן יְהוָה לָכֶם לֵב לָדַעַת, וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה. וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה, בַּמִּדְבָּר; לֹא-בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם, וְנַעַלְךָ לֹא-בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ.. לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם, וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם--לְמַעַן, תֵּדְעוּ, כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיכֶם..." (דברים כט,א-ו).

לפני שתי פרשות, ב-כי תבוא, משה עומד ונואם מול העם. מי שניהל שיחות ישירות עם אלוקים, עמד באומץ מול פרעה, והיה המוציא והמביא של השם, אומר על עצמו "אני השם אלוקיכם" מפרש אברהם בורג. פרשנות חריפה וקשה לעיכול. אבל אכן כשקוראים את כל הרצף רואים שיש כאן שיח בין משה לעם, משה מדבר על עצמו בגוף ראשון ועל אלוקים בגוף שלישי וסוף הקטע הוא אכן בגוף ראשון.

יש הגיון בטיעון של בורג, כלומר משה עוד ראה בעצמו המנהיג שיוביל למרות שינויי המציאות ואי כניסתו לארץ. חטא שוב בחטא היוהרה שהביא עליו הכל. אבל אולי בפרידה הסופית כעת הוא מוליך את משמעות חייו למקום אחר?

העול שמונח על כתפי מנהיג הוא עצום. חלק מהמנהיגים הגדולים של העולם סבלו עקב כך ממשברים נפשיים. הנשיא אברהם לינקולן שהוביל לשחרור העבדים סבל מדכאונות עצומים ונהג לכתוב לחבריו מכתבים שמתגלה בהם בדידות עצומה ורצון להתאבד. מרטין לותר קינג, עוד לפני שגילה את הרגישות החברתית למצב השחורים בכלל, חווה את רצח אמו בידי אדם שחור שהתנגד לנצרות וחש אחריות למותה וסבל בחייו מדכאונות ויאוש. צ'רצ'יל דיבר בגלוי על "הכלב השחור" (black dog) של הדיכאון שפקד אותו לעיתים וגם אצלנו דוד המלך, מתאר בפרקי התהילים שכתב עומקי עצבות: "חָנֵּנִי יְהוָה כִּי אֻמְלַל אָנִי רְפָאֵנִי יְהוָה כִּי נִבְהֲלוּ עֲצָמָי׃ וְנַפְשִׁי נִבְהֲלָה מְאֹד... יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי אַשְׂחֶה בְכָל־לַיְלָה מִטָּתִי בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה" (תהילים ו). נדמה שלצד העשייה וההובלה, החיפוש אחר המשמעות מתוך הבנת הקץ יצרו מצוקה נפשית עמוקה גם אצל גדולי המנהיגים. ואולי דווקא אצלם, כי הם היו מודעים מאד לגודל התפקיד ומנגד לקוצר הזמן.

אז איך מגשרים ביניהם?

"שׁוּבָה יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֥י כָשַׁ֖לְתָּ בַּֽעֲו‍ֹנֶֽךָ" (הושע יד, ב)

הפטרת הפרשה. על שמה נקראת השבת בין ראש השנה ליום כיפור "שבת שובה". הנביא הושע בן בארי, מנבא לישראל באמצע בית ראשון וקורא לעם לשוב לעצמו כי עוונתיו יביאו לכשלונו ולנצחון אשור. גם משה מזהיר את העם מללכת אחרי אלוהים זרים כי השם יהיה בהסתר פנים וצרות גדולות יבואו אליו וקורא לו לשוב לעצמו. קול שופר מעורר את כולם בתפילה בבית כנסת. אני תוהה מה בימינו נחשב אלוהים אחרים ועבודה זרה?

אולי ללכת לאיבוד בלי לזהות את העוגנים שחשובים לך. אולי אם אתה לא מזקק לעצמך מה חשוב לך ואיפה להשקיע כוחות וזמן, תיגרר אחרי עבודה זרה שכמו שמה, זרה לך. עבודה אמיתית שלא מתאימה לך, או השקעת זמן במקומות שלא טובים לך, או סביבה שלא טובה לך, או סוג שיח שקשה עבורך? משה והושע קוראים לעם ולנו - תשוב לעצמך, קח קריאת כיוון כל שנה מחדש בהתאם להשתנות שלך ושל הרצונות והמציאות ואל תהיה בהסתר פנים מעצמך כי אז תחמיץ את מה שנועדת לעשות. את מה שחשוב לך, תלך לאיבוד.

איזו משמעות חדשה לעצמו מצא משה אחרי שניטלה ממנו הכניסה לארץ שהיתה הכל?

"וַיִּקְרָ֨א משֶׁ֜ה לִֽיהוֹשֻׁ֗עַ וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו לְעֵינֵ֣י כָל־יִשְׂרָאֵל֘ חֲזַ֣ק וֶֽאֱמָץ֒ כִּ֣י אַתָּ֗ה תָּבוֹא֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְהֹוָ֛ה לַֽאֲבֹתָ֖ם לָתֵ֣ת לָהֶ֑ם וְאַתָּ֖ה תַּנְחִילֶ֥נָּה אוֹתָֽם (דברים, לא, ז). משה חייב לצקת משמעות חדשה לנוכחות שלו ולהפוך רלוונטי לעם גם רגע לפני המוות. וממנהיג שעוזב הוא הופך למנהיג שמחזק את העם ומכין אותו להמשך - מציג לו את מחליפו.

אפלטון האמין שהעולם מעגלי. דברים נהיים ומתרחשים ואז מתכלים ומתחילים שוב וחוזרים על עצמם. לפי אפלטון משה יופיע שוב. אבל היהדות הביאה את בשורת הזמן הכרונולוגי. דבר מתרחש ומתפתח ומשתנה ונוצר חדש אחר. משה ירד מעל במת ההיסטוריה ומנהיג חדש יעלה. משה חייב לחלץ משמעות מתוך החרס הנשבר. כל הובלת העם עד כאן תרד לטמיון אם העם ימרוד ביהושע ולא ילחם לצידו. האגו אולי רוצה להרגיש שאין לך תחליף, אבל להשאיר אחריך הכל מרוסק לא יועיל לילדים שלך. תמצא הורה אחר מיטיב. תשמח בהורה החדש. משה הוא אבא והוא מעביר את הלפיד.

אני חושבת מעת לעת איך היעוד משתנה. מה שהיה משמעותי עבורי בגיל 20 יכול להישאר משמעותי גם בגיל 40 או 50 אבל לא בטוח. והתפילות שהתפללת בראש השנה, הדברים שעליהם הכי חשוב לך לכוון, הם סימנים לאן לכוון את הכוחות. איפה להשקיע יותר זמן, במי. איפה להיות יותר במיקוד.

נזכרת במשהו שקראתי פעם, שהדרך להבין מה חשוב בכל עת היא לשאול את עצמך אם גם בגיל 80 תרגישי שזה חשוב. ומה היית חושבת על זה בגיל 20. מין איזון בין השאיפות העצומות בתחילת הדרך למבט החוכמה בסוף הדרך. למשמעות שניתן לעצמנו לשנה הזאת, לכיוונים החדשים שניקח. לבשורות טובות לנו ולכל עם ישראל ושישובו באמת כולם בשלום עוד כעת חיה אמן.

"מִכָּל-מִשְׁמָר נְצֹר לִבֶּךָ כִּי-מִמֶּנּוּ תּוֹצְאוֹת חַיִּים" (משלי ד, כג).

הכותבת היא עו"ד, סא"ל (מיל'), שופטת טרור, מחזאית ובמאית.