(ו) חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה אֱלֹהֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ:
(פרק לא)
לקראת הפרידה מבני ישראל מחזק אותם משה לקראת המלחמות הצפויות להם בכיבוש הארץ. בפסוק ו הוא מעודד אותם לחוזק ולאומץ ומנמק זאת בכך ש"ה אֱלֹהֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ". אלא שהפסוק הוא בעייתי מבחינה לשונית: הפסוק פותח בלשון רבים ("חִזְקוּ וְאִמְצוּ... ") וממשיך בלשון יחיד ("כִּי ה אֱלֹהֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ... ").
לאור מעבר זה בין יחיד לרבים מבחין האלשיך הקדוש בפסוק ו בשני מצבים שונים שבהם מצויים ישראל, וממילא בשתי תוצאות שונות; נעיין בדבריו:
אמר מה שתצטרכו להתחזק ולהתאמץ בל תיראו ואל תערצו מהבטת פניהם, הוא בהיותכם בלתי בעלי אחדות ומתייחסים לרבים, כי על כן אמרתי בלשון רבים חזקו כו, אך אם תתאחדו אינכם צריכים דבר, כי ה אלהיך עמך כו ומורא לא תעבור עליכם, כי הלא ה אלהיך עמך לא ירפך מלהיות לך רפיון, וכל שכן מורא ותשות כח, ולא יעזבך מהיות עמך להמיתם על ידיך.
בתחילת הפסוק מתאר משה מצב שבו ישראל הם בגדר רבים דהיינו בהיותם "בלתי בעלי אחדות". במצב זה של פירוד זקוקים ישראל "להתחזק ולהתאמץ" כנגד האויבים. אולם, אומר להם משה, כאשר תהיו בגדר יחיד, דהיינו כאשר תהיו מאוחדים כאיש אחד חברים, אז "אינכם צריכים דבר"; כי במצב זה "ה אֱלֹהֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ", לא יהיה לכם רפיון "וכל שכן מורא ותשות כח".
על מעלת אחדותם של ישראל כותב האלשיך הקדוש גם בתחילת פרשת נצבים ביחס לפסוק "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה אֱלֹהֵיכֶם" (כט, ט):
הנה לכם יחד כלם התייצבות ומעלה כי אתם נצבים כולכם ועם שאתם כולכם בהתייצבות, מעלה הוא לכם מצד היותכם מתוארים לאיש אחד שהוא אחדות עצום, כי עתה כולכם תקראו איש ישראל כאילו כולכם איש אחד, אתם כאברים בנפש אחד כוללת כולכם שהוא מצד הכשרון והוא מעלה אין למעלה ממנה כי על כן אמרו (שבת לא, א) שבואהבת לרעך כמוך כלולה כל התורה, והוא דבר בחר ה במאד מאד כמאמרם ז"ל (בראשית רבה לח, ו) על פסוק (הושע ד, יז) חבור עצבים אפרים כו. ["רבי אומר גדול השלום שאפילו ישראל עובדים עבודת כוכבים ושלום ביניהם אמר המקום כביכול איני יכול לשלוט בהן כיון ששלום ביניהם, שנאמר חבור עצבים אפרים הנח לו, אבל משנחלקו מה הוא אומר חלק לבם עתה יאשמו הא למדת גדול השלום ושנואה המחלוקת"].
עצם ההתייצבות של כל ישראל ב"אחדות עצום" לפני ה היא "מעלה אין למעלה ממנה", "והוא דבר בחר ה במאד מאד".
לאחדותם של ישראל בעמדם לפני ה יש משמעות רבה גם לענין קיבול תפילתם; כך ממשיך האלשיך הקדוש ומדגיש ביחס לתפילות הימים הנוראים הבעל"ט:
ועל כן הקפידו רבותינו ז"ל על תפלת הימים הנוראים שתהיה באהבת שלום בין איש ובין רעהו לשתקובל תפלתם, שאז השטן אומר מי כעמך ישראל שהם כמלאכי השרת שאין בהם קנאה ושנאה כו, והוא סוד גדול כי בהתאחדות הנפשות פה כך יתאחדו שורשיהן למעלה. והנה בנפשות בני ישראל יש אשר היא מבחינת חסד, ויש שהיא מבחינת דין, ויש מבחינת רחמים מעין בחינות העליונות, ועל ידי התאחדם למטה יתאחדו שורשיהן ויהיה ייחוד בכל בחינות עליונים שהוא תכלית כל עסק תורה ומצוה.
על מנת שתתקבלנה תפילות הימים הנוראים ברצון צריכות התפילות להיות "באהבת שלום בין איש ובין רעהו". האהבה והאחדות של ישראל יש בהן יצירת שלֵמוּת, שהרי כל אחת מנפשות בני ישראל מבטאת בחינה אחרת "יש שהיא מבחינת דין, ויש שהיא מבחינת רחמים". לאחדות זו בעולם הזה יש השפעה גם על אחדות בעולם העליון, והיא אשר מסייעת שתתקבלנה תפילותינו ברצון.