פרשת ויחי: אחים שונאים אחד את השני - למה?

אנחנו מגיעים לפרשה האחרונה בספר בראשית. התרגלנו כל כך שזה סוף החומש הראשון שאולי כבר שכחנו לשאול, מדוע מסתיים ספר בראשית דווקא כאן?

אולי מפני שהגענו למצרים ואנחנו משתקעים בגלות, אך גם אברהם ירד למצרים וגם יעקב גר בחו"ל. אלא שאחד הדברים המרכזיים שספר בראשית עוסק בהם הוא קשרי האחים במשפחה, ובנושא זה, כאן אנחנו מגיעים, סופסוף, לנקודת עצירה וסוג של פתרון, אולי השלמה.

עד כה, "אתה מוצא, כל האחים שונאים זה לזה. קין שונא להבל, ישמעאל שונא ליצחק, עשו שונא ליעקב, ואפילו שבטים שונאים ליוסף" (תנחומא על פרשת שמות, כז:פא). השנאה הזו כל כך קשה שהיא מובילה אפילו לרצח במקרה אחד, למכירת אח לעבדות במקרה אחר, ולרצון, מחשבה ותכנית לכך במקרים אחרים.

כשעשו רוצה להרוג את יעקב, הוא אומר: ..."אַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי"... (בראשית כז מא). אנחנו כבר יודעים שהוא אחיו, ומדוע היה צורך בתוספת המילה אחי כאן? מסתבר שדווקא כשעשו רוצה להרוג את יעקב, הוא קורא לו אחי... למרות או אולי בגלל?

יעקב ועשו רבים על הבכורה. השורש ב.כ.ר מורכב מאותיות שכל אחת שניה בקבוצתה: ב' (2) כ' (20) ו-ר' (200). הבכור הוא ראשון בדורו ושני רק להורים. כשהוא נולד, הוא מרכז עולמם של הוריו, ואז קורה משהו נורא: הילד הופך ממרכז העולם לאח של... לאח-ר, לאח-ראי על.... אמא שלי הייתה מספרת שאחרי שאחי הצעיר נולד, שאלתי אותה מתי אמא שלו תבוא לקחת אותו הביתה.

הבכורים של יעקב

אצל יעקב יש ארבעה ילדים בכורים: ראובן - הבכור מאביו יעקב ומאמו לאה, דן - בכור מבלהה, שפחת רחל, גד - בכור מזלפה, שפחת לאה, ויוסף - בכורה של רחל, והאמת, לא פלא שהם, ואחים בכלל, רבים. יש ביניהם תחרות על משאבים סופיים: נחלה, ירושה, אהבת ההורים וקבלה על ידם.

ראינו גם השלמה חלקית בין אחים: יצחק וישמעאל נפגשים במערת המכפלה לקבור את אביהם. עשו ויעקב נפגשים על אם הדרך. אנחנו יכולים גם לתאר לעצמנו ויכוחים בין אברהם ונחור: איפה כדאי לגור? להישאר בחוץ לארץ או ללכת לארץ? אברהם מתעקש לקחת לבנו אישה ממשפחתו אבל באותה עקשנות ונאמנות גם בוחר שלא לגור לידם. בכל המקרים האלו, גם אם האחים הגיעו לסוג של פשרה והסכמה איך לחיות ביחד באותו העולם, היחד הזה הוא בנפרד.

עד שאנחנו מגיעים לבניו של יעקב, בני ישראל. אלה הם אחים שמתווכחים ולא מסכימים על דברים עקרוניים ביותר. הם עוברים ניסיונות קשים. ועדיין - נשארים ביחד. יתכן שזה קשור להתנהלותו של יהודה בפרשה של השבוע שעבר, ויתכן שזהו סגנון הבכורה המיוחד של יוסף, שדואג ואוהב את אח שלו ולא מוותר עליו. בנימין מצידו, כמו שראינו בשבוע שעבר וכמו שמספר לנו המדרש, קורא לכל עשרת בניו בשמות על-שם דברים שקשורים באחיו הגדול, ולא שוכח אותו על אף העדרות במשך יותר מ-20 שנה.

אך יתכן שיש עוד רמז בפרשה הזו, ואלו הם ברכות יעקב. יעקב נותן לכל בן ברכה משלו, מכיוון שלמרות שהם אחים, לכל אחד מהם יש תפקיד ומטלה ייחודיים שרק הוא יכול למלא: זה חקלאי, וזה סוחר, זה לומד וזה מתאים למלחמת גרילה, זה מנהיג לאחרית הימים וזה מנהיג לשגרה. יעקב שמואשם לא פעם על טעויות שעשה בחינוך ילדיו, מלמד אותנו כאן סוד חשוב בהורות: לראות כל ילד על אופיו, מתנותיו, יכולותיו שלו, לתת לו את המקום שלו, ולאשר ולאפשר לו להיות מי שהוא ולגדול בכך. ורק אז, כשאנחנו עוברים מלהיות "אחים" ל"אחווה" ופיוס (שגם הן אותיות יוסף), מסתיים ספר בראשית.

הספר מסתיים כשאנחנו במצרים. בשונה ממסעות האבות הזמניים, עכשיו כולנו תקועים ביחד בארץ לא לנו. כמו צוות בגיבוש, אנחנו מנותקים ממקור החיים, מקבלים מטלות חדשות ומוזרות, לזמן ארוך שאינו תלוי בנו. כנראה שיש דברים שנוכל ללמוד רק כך, דווקא שם. זו תקופת חושך - בשנה ובהיסטוריה שלנו. על ה-210 ויש אומרים 400 שנה הקרובות, התורה לא תספר לנו כמעט כלום. כמו זרע מתחת לאדמה, אנחנו יושבים ונרקבים שם, מחכים לקרן אור.

הכותבת היא מורת דרך בשבילי התורה והתלמוד וארץ ישראל, מלווה רוחנית וכותבת.