"ראיתי אותה יורדת מהמונית לפני הקנטינה, המקל בידה, סיגריה בין שפתיה, ותחת מבטם הלגלגני של חברי פרשה זרועותיה בתנועה תיאטרלית והמתינה שבנה, אני, אטיל עצמי לתוכן. צעדתי לקראתה, כביכול בביטול, במשיכת כתפיים, הכומתה שמוטה על עיני וידי בכיסֵי אותו מעיל העור שכה משך את הצעירים לחיל האוויר. הייתי נבוך ונרגז מחמת התפרצות זו של אמי לממלכה גברית שבה לאחר מאמצים רבים זכיתי לכינוי "קשוח", "אמיתי" ו"מקועקע".
חיבקתי אותה בקרירות המשועשעת ביותר שהייתי מסוגל לה...רציתי להסתירה ממבטי החיילים, אולם היא פשוט צעדה צעד אחד לאחור כדי להסתכל בי ביתר הערצה, וקראה בקולי קולות ובמבטא רוסי מובהק:... "תהיה גיבור, תהיה גנרל, גבריאל ד'אנונציו, ציר צרפת! — הפרחחים האלה לא יודעים מי אתה!"
אני חושב שמעולם לא שנא בן את אמו כפי ששנאתיה באותו רגע". רומן גארי, הבטחה עם שחר.
"וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים", ואומר רש"י: "בקש יעקב לגלות את הקץ ונסתלקה שכינה הימנו, והתחיל אומר דברים אחרים (פסחים נו , א). והרמב"ן מוסיף, התכוון לספר לבניו על יְמוֹת הַמָשִיחַ וקֵץ הימים, אך באותו רגע איבד את היכולת לְנַבֵּא, ולכן בָרְכָם. ורד"ק מדייק: יעקב סיפר מעט מהעתיד. "אֶת" כלומר "מִתוֹךְ". השאיר להם יכולת עצמאית אבל סיפר חלק מעתידם.
העתיד צפוי והרשות נתונה, קובעת המשנה במסכת אבות, אבל איך תהיה הרשות נתונה אם הדמות הדומיננטית ביותר בחייך רואה אותך בצורה מסוימת? והאם הורה צריך לומר מה שנדמה לו שהוא רואה או שאולי הוא טועה?
יעקב מברך את אפרים ומנשה בסיכול ויוסף מבקש לתקן אותו כי רע בעיניו ההיפוך, אבל יעקב מתעקש להניח יד ימנית על אפרים הצעיר: "וַיְמָאֵ֣ן אָבִ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ יָדַ֤עְתִּֽי בְנִי֙ יָדַ֔עְתִּי גַּם־ה֥וּא יִֽהְיֶה־לְּעָ֖ם וְגַם־ה֣וּא יִגְדָּ֑ל וְאוּלָ֗ם אָחִ֤יו הַקָּטֹן֙ יִגְדַּ֣ל מִמֶּ֔נּוּ וְזַרְע֖וֹ יִהְיֶ֥ה מְלֹֽא־הַגּוֹיִֽם" יעקב רואה בצעיר פוטנציאל גדול משל הבכור. יוסף שבעצמו טעם טעמה של אהבת יתר כזו, מבקש לשמור על הבנים שלו מפני סכסוך אבל יעקב מתעקש. ידעתי. ידעתי. במשלי נאמר "ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ, כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה. בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ.." לידיעה יש כוח עצום אבל יעקב בטוח בעצמו.
יונג אמר שבמחצית הראשונה של החיים אנחנו בונים את האגו, אבל במחצית השניה כבר מותר לנו להתחיל לפרק אותו, לתת מקום לשאלות. אבל יעקב נחרץ. אותו יעקב ששנים ארוכות לא ידע שבנו יוסף חי, לא מפקפק לרגע בברכותיו מתוך אמונה מוחלטת בראייתו.
כשיעקב פונה לברך את הבנים, ידיעתו אותם לכאורה מבוססת יותר, הוא גידל אותם. תכונה אחר תכונה הוא מנתח את המאפיינים באישיותם ומתווה את מסלול חייהם – מבקר את ראובן על שלקח את פילגשו בלהה, מזכיר את מידת הכעס שלו וקובע שכתוצאה מכך יאבד את מעמדו כבכור. לראובן אמנם יש מעשים נוספים שדווקא מוכיחים שיקול דעת, למשל מאמציו להציל את יוסף, אבל יעקב בכלל לא מודע למעשים האלו. עולמות שלמים רוחשים בין אחים. האם זה לא מחייב יתר זהירות בבוא ההורה להגדיר את הציפיות מילדו?
"הכל צפוי והרשות נתונה... והכל לפי רוב המעשה". והרמב"ם מסביר שמה שיקבע אם יצליח האדם לשנות את גורלו אלו מעשיו. ובעיקר כמות המעשים. נאמר, מעשה אחד של תרומה נדיבה ייחשב פחות מאלף תרומות של פרוטה. למה? כי תרומות קטנות מפתחות בנפש מידת נדיבות לעומת מעשה אחד פומפוזי. לראובן יש רוב מעשים חיובי אבל יעקב לא שוקל אותם. איך תתקדם כשאבא שלך לא מאמין בך.
מכאן עובר יעקב לשמעון ולוי, ופוסק שנוכח חטא מעשה שכם (אחרי אונס דינה) יתפזרו בנחלות ישראל ולא יקבלו נחלה נפרדת; את יהודה ימשיל לאריה ולביא ומבניו יעמדו מלכים; שבט זבולון ישכון לחוף הים ויתברך במסחר ימי; בני יששכר יעסקו בתורה ויוכלו לשאת את כובד הלימוד; דן ידון את עמו וממנו יקום השופט שמשון שיושיע את העם; שבט גד חלוצים במלחמות ישראל; אשר יתברך בנחלה שופעת שמן וזיתים; נפתלי זריז במעשה ובדיבור ויש אומרים שיתברך בפירות שימהרו להבשיל; יוסף יפרה וירבה כעץ שתול על פלגי מים, יבורך משמים וארץ ויזכה לאחזת עולם ובנימין אחרון חביב, נמשל לזאב ומצאצאיו יקומו מנהיגים להושיע בעת צרה.
הרלב"ג, רבי לוי בן גרשום (1288-1344) שחי בפרובנס, מומחה למדע, מתמטיקה, אסטרונומיה ופילוסופיה, היה מסיים כל פירוש על התורה ב"תועלות" שהתחלקו לשלושה חלקים: דעות, כלומר עניינים פילוסופים שעלו מהפרשה; מידות כלומר ענייני התנהגות ומוסר; ומצוות. רק שילוב 3 הקטגוריות מביא לשלמות הפנימית אליה כיוון הקב"ה את המין האנושי באמצעות סיפורי המקרא. בפרשת ויחי מזהה רלב"ג 15 תועלות והראשונה היא במידות: "שראוי לאדם שיועיל לבניו כפי מה שאפשר לו קודם מותו. ולזה תמצא שהשתדל יעקב... להודיע לבניו את אשר יקרם באחרית הימים , כדי שיקבלו בזה תועלת להשתדל ברע - שלא יגיע , ובטוב - שיגיע באופן היותר שלם". כלומר יעקב רצה לעזור לבניו להימנע מהרע ולהשיג את הטוב ביותר שהם יכולים.
אבל כשמתווים בצורה כה מדויקת ציפייה מאדם נותר בכלל מרווח לבחירה במסלול משלו? אמו של רומן גארי חזתה לו עתיד מפואר. היא רצתה שיהיה כנר, המורה שלו חשב שזה פחות יצליח, אבל משהו מצוין תהיה הבטיחה לו. גארי גדל והפך לטייס שנלחם בנאצים, שגריר בצרפת וסופר נערץ. אמא יהודיה לתפארת.
"אפקט פיגמליון" הוא מונח מוכר בספרות המחקרית בתחום החינוך. ציפיות מורים מתלמידיהם פועלות כנבואה המגשימה את עצמה (Papageorge et.al, 2016). כאשר מורים מצפים מתלמידים להצליח – הם נוטים להצליח; כאשר מורים צופים שתלמידיהם ייכשלו – הם נוטים להיכשל. היבטים מודעים ולא מודעים גורמים למורה לפתח ציפיות או להנמיך אותן, התלמיד מזהה את הציפיות ומעצב בהתאם את דימויו העצמי (Darley & Fazio, 1982) ואז הישגיו מושפעים מכך, מה שמחזק את תגובת המורה... והמעגל ממשיך.
לכן דווקא לילדים בסיכון, יש חשיבות עצומה של הצבת רף ציפיות גבוה (Wood, 2011). האמונה של המורה תוביל להתקדמות. כשילד אומר "אני לא רוצה ללמוד" הוא מבקש לומר "אני לא חושב שאוכל, אני צריך שתאמינו בי עד שאאמין בעצמי".
מקל וחומר אפשר להסיק איזו השפעה עצומה יש להורה על ילדו. התברר כי הצלחת ילדים בלימודים מושפעת מהסביבה הביתית שההורים יוצרים בנוגע לחשיבות הלימודים - 33%. יותר מאיכות בית הספר (7%) או איכות המורים (13%). והורים שמשדרים לילדים ציפיות גבוהות, ישפיעו ב-87% (!) על הישגי ילדיהם.
במחקר הסמכות ההורית, הגדירו חוקרים שתי גישות עיקריות: גישת האוטוריטה שמעמידה את הציות לסמכות ולכללים כחשוב ביותר, ולעומתה גישה מתירנית, שבה ניתן לילד מרחב להתנסות וכללים זוכים לחשיבות נמוכה. התברר שסגנון הורות סמכותני מפריע להישגי הילדים ומעמיס לחצים. מחקר נוסף שנערך במשותף בארה"ב באוניברסיטאות ברינגהם יאנג ופנסילבניה גילה שציפיות הורה מילדו מתגבשות בשלב מוקדם מאד, אפילו בינקות, ולא תלויות באמת בביצועי הילד. כשהורים תפסו ילד כמוצלח, הוא אכן הצליח, הרבה מעבר לאחיו ולאורך שנים ארוכות. ואגב, בכורים לרוב נתפסו כמוצלחים יותר.
אנחנו ההורים אוהבים את כל הילדים שלנו, אבל אנחנו הורים שונים לכל ילד. עם כל אחד החיבור שונה, אנחנו בשלב אחר גם בעצמנו... וההורים שלנו גם הם כנראה הורים שונים לנו ולאחים שלנו.
דוד המלך בהפטרה במלכים א' פרק ב, משלח גם הוא את בנו שלמה לדרך סלולה "וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ". לצד צוואה רוחנית של אמונה הוא גם מניח רשימת חשבונות לסגור. גם מפני כבודו שלו אבל בעיקר כדי להגן על ממלכתו כמלך חדש נטול מתנגדים ישנים.
נדמה שגם יעקב וגם דוד מוליכים את ילדיהם בנתיב ברור מכוונה טובה ומביטחון בראייתם וניסיונם כהורים, אבל הם גם מצמצמים את מסלול החיים ומקבעים אותו.
כמה כוח נותנת התמיכה ההורית וכמה כואב כשהיא חסרה או מצמצמת.
"...בעודי מנסה להסביר לאמי במלמול של כעס שהיא שמה אותי ללעג בעיני כל חיל האוויר... לבשו פניה ארשת נעלבת ושפתיה החלו רוטטות... "אז מה, אתה מתבייש באמא הזקנה שלך?"
בבת אחת נשר מעלי מעטה הגבריות, הקשיחות והגנדרנות. חיבקתי אותה בזרועי האחת ובידי השנייה הראיתי לחברי אצבע משולשת. שוב לא שמעתי את צחוקם, ולא ראיתי את מבטם הלעגני. חיבקתי אותה וחשבתי על כל הקרבות שאנהל למענה, על ההבטחה שהבטחתי בשחר חיי לגמול לה על הקרבתה ולחזור ביום מן הימים הביתה - כמנצח בעולם זה". רומן גארי, הבטחה עם שחר.
עו"ד אורי אגוז היא מגשרת וכותבת לתיאטרון ולטלוויזיה.