פרשת ויחי: איך אחים מסתדרים אחד עם השני?

יוסף: צמד נכדים הם סימן לשושלת

בתחילת הפרשה יעקב לוקח את שני בני יוסף, אפרים ומנשה ומברך אותם. מדוע? הסיבה הפשוטה היא כי שניהם נולדו במצרים, וטכנית הם חצי-מצריים. היה צורך להדגיש שגם הם חלק מעם-ישראל. אך ברכת יעקב רומזת מעבר לכך: אפרים ומנשה יהפכו כל אחד לשבט בפני עצמו ויזכו לתפקידי הנהגה (כגון יהושע וגדעון). למעשה, אין זה צמד הנכדים הראשון שזוכה לשושלת והנהגה. כבר בפרשה קודמת קראנו: "וּבְנֵי יְהוּדָה.. פֶרֶץ וָזָרַח.. וַיִּהְיוּ בְנֵי פֶרֶץ חֶצְרוֹן וְחָמוּל". שושלתו של דוד המלך גדול המנהיגים של יהודה התחילה מכאן, מחצרון בן פרץ.

ראובן: הבכור הוא לאו דווקא הנבחר

למרות שראובן הוא בכור יעקב, פעם אחר פעם אנו רואים אותו נכשל בנסיונו לרשת את ההנהגה. ראובן מודר סופית בפרשתנו: "רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה.. פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר". כמו כן, כאשר יוסף נזעק לאחר שיעקב שם ימינו על אפרים הקטן במקום מנשה הבכור הלה מסביר: "יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי, גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל, וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ". סדר הלידה אינו קובע.

שמעון: הפרדה לצורך גדילה

יעקב קורא בברכתו: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם.. אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל'. ההרס של שני האחים בשכם הבהיר עד כמה החיבור בניהם מסוכן. בנוסף, יש המפרשים שמכירת יוסף נעשתה ביוזמת שמעון ולוי. לכן יעקב מחליט להפריד בין השניים לטובתם. כעת יוכל כל אחד מהם לצמוח ולגדול בנפרד.

לוי: צדיקות איננה הבטחה לשושלת

מי קם בישראל כמשה וכשמואל כמנהיגים הדגולים של העם? אנשי צדק ומשפט, על שניהם התורה מעידה כי מעולם לא לקחו 'שור או חמור' כשוחד תמורת עבודתם. ואף על פי כן ידוע לנו כי בניהם לא המשיכו את דרכם. צדיקות פשוט לא עוברת בירושה. אך מה אם התפקיד כן עובר בירושה? המצב

גרוע עוד יותר! נוצר חשש כי השושלת כולה תהא מעכשיו רקובה. במקרה כזה התנ"ך מראה הקפדה יתרה, הבנים נהרגים והשושלת מוחלפת. זה התחיל בער ואונן בני יהודה אשר היו אמורים להקים את ראשית המלוכה. שניהם נענשו על ידי האל ומתו. גם נדב ואביהוא בני אהרון וחפני ופנחס בני עלי הכהן נמצאו לא ראויים ונהרגו. מסקנה: להיות יורש למנהיגות איננה בהכרח מעלה אלא סכנה. אז מי כן ראוי להנהגה?

יהודה: מנהיגות היא לקיחת אחריות אישית

יהודה נוטל אחריות אישית במעשה תמר, ועל-כן זוכה לשושלת בדמות תאומים. גם במקרה של בנימין יהודה לוקח על עצמו אחריות, מתחייב בפני יעקב להגן על אחיו ומבצע זאת בפועל בהתמודדותו מול יוסף. מעשיו של יהודה הם המזכים אותו בכתר ההנהגה.

אם נסכם את הלקחים הנ"ל, נראה שהתורה מעריכה מעל הכל את הערך האישי של כל אדם, ופחות את ייחוסו. גם מי שנולד לשושלת מיוחסת יישא בחובו בעיקר חובות, לא זכויות. נראה שבימינו נתשכח המסר התנכ"י. אישי ציבור, אפילו תורניים רח"ל, מנסים לקדם את בניהם וקרוביהם לתפקידים בכירים. אך גם אם האב צדיק, אין זה מעיד דבר על הבן. בסופו של דבר האיכות האישית היא היא הקובעת באמת. אני יודע שמדובר ברעיון רדיקלי, אבל יש לי הצעה. אולי בפעם הבאה שמחליטים על מינוי, כדאי פחות להסתכל על קשרים וקרבת משפחה אלא נניח, לא יודע, על כישורים?